ריאל מדריד כיוונה מתחילת הדרך, מהיום שהגיע קרלו אנצ'לוטי, לליגת האלופות, ורק אחר כך לליגה המקומית. היה משחק שלא שווה חמישה שערים, פיזי ולחוץ. העליונות של הבלאנקוס לא הייתה מוטלת בספק. היתרון שלהם בכל עמדה היה ברור.
שני שחקנים שהיו מצטיינים מבחינתי הם סרחיו ראמוס ואנחל די מריה. הבלם הספרדי הציג משחק מושלם בהגנה וזה עוד בלי לדבר על השער שכבש. הנחישות, הרצון והנשימה של ראמוס ושל שאר חבריו נתנו לריאל את הגביע. בקשר לארגנטיני, ביום שכריסטיאנו רונאלדו וגארת' בייל לא פגעו, הוא היה נהדר. הוא שיחק לעומק ולא לרוחב. הוא קודם כל מחפש את המסירה ואת המשחק הקבוצתי ורק אחר כך מנסה ללכת לבד.
אגב רונאלדו, הוא היה חלש מאוד. לא מתאים לשחקן ברמה שלו לאבד כל כך הרבה כדורים. הוא לא בא לקבל את הכדור ולא השפיע על משחק ההתקפה. יש לי עצה קטנה בשבילו: כדאי שיפסיק עם המצבים הנייחים. להבקיע שער אחד מתוך עשר בעיטות זה לא הישג כזה גדול. למזלו, חבריו התעלו והיו טובים.
אתלטיקו מדריד עשו מעל ומעבר ליכולת המנטלית והפיזית שלה. השחקנים הוציאו מעצמם 150 אחוז ולא 100 אחוז – הן ברמה הקבוצתית והן ברמה האישית. לטעמי, אין דבר כזה חוסר ניסיון. אם היה מדובר בקבוצה קטנה שמשחקת מול 5,000 איש בסדר, אבל אצל אתלטיקו זה לא המצב. לעניות דעתי, העייפות המנטלית והפיזית הכניעה אותה.
 |
| ראמוס חוגג. משחק מושלם (רויטרס) |
|
| |
את הנושא של דייגו קוסטה צריך לבדוק לעומק. אין היגיון במה שקרה שם. היה ברור שאי אפשר להחלים מפציעה כזאת כל כך מהר. הוא לא התאמן כל השבוע ואין קסמים. הוא אולי נתן תחושה למאמן שהוא יכול לשחק, אבל מהר מאוד הוא הרגיש שהוא אינו יכול להמשיך. ההפסד של החילוף עבור דייגו סימאונה הוא אסון. אם היה לו חילוף בדקה ה-93 הוא בטח היה מכניס שחקן שהיה מבזבז מעט את הזמן, ואז לכו תדעו מה היה קורה.
שוב, כמו שאמרתי, ריאל כיוונה לדסימה מתחילת העונה, והיא השיגה את המטרה. שאפו גדול על עשר זכיות בגביע האירופי. אני אוהד של המועדון הזה ואני שמח עבורו. הוא אמנם עשיר, אבל השחקנים שם מאוד אוהבים את הסמל ואת הקבוצה שהם מייצגים. בואו נקווה שגם בעונה הבאה ליגת האלופות תהיה כל כך מרתקת.