רגע לפני פתיחת המונדיאל, נשיא פיפ"א, ג'אני אינפנטינו, הגיע לכינוס ה-G20 באינדונזיה, אליו הוזמנו מנהיגי הכלכלות הגדולות בעולם, וקרא להם להתערב במלחמות, להכריז על הפסקת אש באוקראינה למשך חודש ימים בזמן המשחקים ולנקוט בפעולות שיובילו להסכם שלום בינה לבין רוסיה. "משחקי גביע העולם הם פלטפורמה ייחודית לאחדות בין המדינות מכל רחבי העולם, אז בואו ננצל את ההזדמנות הזאת כדי לשים קץ לסכסוכים. בתקופה הסוערת בה אנחנו חיים, השלום והשמחה נחוצים מאוד לבני האדם", אמר אינפנטינו.
אלא שזה לא עזר. ומעבר לזה, גם במונדיאל יהיה משחק שהוא בגדר "מלחמה" - המשחק בין ארצות הברית לאיראן (שלישי, 21:00). זה יהיה מפגש טעון פוליטית עם חשיבות גדולה עבור שתי הנבחרות, מפגש בו אף אחת לא תרצה להפסיד ליריבתה. גם אם מדובר רק בכדורגל, יש מתח באוויר - בגלל המלחמה הקרה, השיחות על הסכמי הגרעין שכשלו, הנפט, הכבוד, הדת, הביטחון העולמי והפערים התרבותיים בין המזרח למערב. זו יריבות שמתנהלת כל הזמן מתחת לפני השטח, ולעתים גם מעליו, ועתה היא תתנקז ל-90 דקות באצטדיון א-ת'ומאמה שבקטאר.
זה כבר עשרות שנים שיש מתיחות בין שתי המדינות, מאז עלייתו של השאה לשלטון במהפכה שזכתה לתמיכת המערב. אלא שב-1979 פרצה המהפכה האיסלאמית והאמריקאים איבדו שליטה על כל מה שקורה באיראן. בעקבות זאת, אזרחים איראנים רבים נמלטו מהמדינה, בהם היה ג'לאל טאלבי שעבר לגור עם משפחתו בקליפורניה. אחרי כמה שנים, שתי הנבחרות נפגשו במונדיאל 1998 בצרפת וההתאחדות באיראן החליטה למנות את טאלבי, המהגר האיראני שעבר לארצות הברית, כדי שיוביל את נבחרתו מול האמריקאים במפגש היחיד שהיה מאז המהפכה.
אוהד איראני ואוהד אמריקאי במונדיאל 1998 (רויטרס)המנהיג העליון באיראן, עלי חמינאי, אסר על שחקניו לבוא לקראת יריביהם וללחוץ את ידם לפני המשחק. בנבחרת שלו כיבדו את ההנחיה, אבל גם אז היו התחכמויות, כי כאשר השחקנים במדים האדומים עלו אל הדשא, היו בידיהם פרחים לבנים שניתנו לאמריקאים כאשר אלה באו ללחוץ את ידם. לא תקבלו לחיצת יד, אבל תקבלו פרחים. לאחר מכן השחקנים אפילו התקבצו במרכז המגרש לתמונה משותפת של שתי הנבחרות יחד. ומבין כולם דווקא המאמן האיראני, טאלבי, היה לבבי והושיט את ידו ליריבו האמריקאי לפני שריקת הפתיחה. "המשחק הטעון ביותר בעולם", כפי שכונה אז, הפך למקום בו כולם כיבדו זה את זה. ובסיום, האיראנים חגגו ניצחון 1:2 היסטורי. שתיהן, אגב, לא העפילו מהבית אליו הן הוגרלו.
נבחרת ארצות הברית השתנתה והשתפרה מאז ההפסד הזה. הרי רק כמה שנים קודם הנבחרת שלה לא הייתה שווה מקום במונדיאל, עד שקיבלה את הזכות לארח את הטורניר. מהבחינה הזאת, גביע העולם בארצות הברית 1998 היה כמו קטאר של ימינו - משחקי גביע העולם שוחקו במדינה בלי מסורת של כדורגל. אלא שמאותו הרגע משהו השתנה ביחס של האמריקאים לכדורגל. ליגת ה-MLS הוקמה לאחר מכן, פרויקט לאומי לפיתוח כדורגלנים צעירים יצא לדרך וכבר הספיק להיסגר, ושחקנים יצאו לשחק בקבוצות המובילות באירופה.
שחקנים כמו טיילר אדאמס וברנדן ארונסון הגיעו ללידס, ג’יו ריינה שעבר לדורטמונד, ווסטון מקני שמשחק ביובנטוס וטימוטי וואה שנמצא בליל התחילו בארצות הברית. הם אלה שמביאים איתם את הרוח החדשה לנבחרת, לקראת אירוח מונדיאל 2026 בארה"ב, בו הם רוצים להוביל את הנבחרת שלהם למאבק על הגביע. בהשוואה לעבר, הכדורגל האמריקאי התקדם לרמות גבוהות יותר, אבל גם לאיראנים יש נציגים באירופה והם משחקים כדורגל נהדר, כך שהכל פתוח.
חלק מהרוח החדשה. ווסטון מקני במדי יובנטוס (רויטרס)המפגש החוזר בין השתיים נקבע למונדיאל בקטאר והנבחרת האיראנית התכוננה היטב לטורניר הזה ולמשחק הזה, עם סדרה של משחקי הכנה ומחנות אימון. בין יתר, נקבע לה משחק הכנה מול נבחרת קנדה ב-5 ביוני, אלא שכמה ימים לפני כן התאחדות הכדורגל בקנדה הודיעה במפתיע על ביטול משחק הידידות ביניהן.
הסיבה הרשמית הייתה "המצב המורכב ביחסים בין המדינות", אבל לפי דיווח באל-ג'זירה, זה קרה בגלל שמנהיגי קנדה לא רצו להתמודד מול נבחרת שמייצגת מדינה שהפילה מטוס נוסעים מעל שמי איראן, לאחר שטילים נורו ממנה לעבר יעדים אמריקאים בעיראק בתגובה לחיסול קאסם סולימאני. ההתאחדות באיראן זעמה והודיעה שתתבע את הקנדים, כאשר לטענתם מי שעמדו מאחורי הביטול היו לכאורה האמריקאים.
זה פגע עוד קצת בנבחרת האיראנית, שבמילא נמצאת תחת לחצים חיצוניים כבדים, בלי קשר לעניין המקצועי. הרי המדינה שלה בוערת בעקבות מחאת החיג'אב ודיכוי הנשים במדינה. אזרחים רבים מתנגדים לשלטון וסמליו, כולל שחקני הנבחרת שבחרו לא לשיר את ההמנון במשחק הפתיחה של המונדיאל בקטאר. בדומה לאזרחים, גם חלק מהכדורגלנים "תפסו עמדה" נגד המשטר. החלוץ סרדאר אזמון אפילו הצהיר בפומבי כי "המשטר רוצח נשים", ולמרות זאת הוא לא נופה מהסגל כי חשוב לאיראנים שהנבחרת תייצג את המדינה בכבוד בגביע העולם.
שחקני נבחרת איראן לא שרו את ההמנון (רדאד ג'בארה)על אף שהמחאה חדרה גם לחדר ההלבשה של הנבחרת, נדמה כאילו שחקניה יחסית מנותקים ממה שקורא באיראן. למרות שישראל וארצות הברית הן האויב הגדול של המשטר, השוער אמיר עבזאדה שיחק בעונה שעברה נגד שון וייסמן בליגת המשנה הספרדית, כאשר ניצב בין הקורות של פונפרדינה והתחבק איתו בשריקת הסיום אחרי שהחלוץ הישראלי הכניע אותו. ובסוף הוא זומן לסגל הנבחרת שיצא לקטאר.
החלוץ עלירזה ג'הנבאחש אמנם סירב בעבר להופיע למשחק נגד מכבי תל אביב מחשש שייזרק מהנבחרת, אבל שיחק עם שחקנים ישראלים באותה הקבוצה, אחרי שהצטרף לברייטון בקיץ 2018 בסכום עתק של 19 מיליון אירו וחלק חדר הלבשה עם תומר חמד ובירם כיאל לתקופה קצרה. אומרים שהוא אפילו שיתף פעולה עם שניהם במשחק אימון נגד ניס, משחק שהיה סגור לתקשורת, אבל אף תמונה לא דלפה ממנו ואין תיעוד. בחלוף כמה ימים, אגב, חמד שוחרר מהקבוצה ועבר בהשאלה לקבוצות אחרות באנגליה בגלל עודף שחקני התקפה.
לכן לא בטוח שהשחקנים של נבחרת איראן באמת מתעניינים ביחסים בין המדינות וברצון של המשטר האיראני לנצח את הנבחרת האמריקאית שמייצגת את "השטן הגדול", כלשונם. יהיה מעניין לבחון כיצד הם יתנהגו, משום שלא סביר שיעלו עם פרחים כפי שהיה במפגש הקודם. למה? כי מעבר לעניין הפוליטי ולהידוק החוקים במולדתם, זה יהיה משחק גם על עלייה לשמינית הגמר. זה לא עוד סתם משחק.
מה יהיה הפעם? שחקני איראן וארה"ב (רויטרס)כרגע בבית שלהן, אנגליה עם ארבע נקודות והפרש שערים מצויין בזכות התבוסה שהנחילה לאיראן שניצבת במקום השני עם שלוש נקודות, ארצות הברית צברה רק שתי נקודות עד כה והיא שלישית, ונבחרת וויילס רביעית עם נקודה אחת בלבד. זה הופך את המשחק הקרוב בין שתיהן להרבה יותר חשוב ויוקרתי מבחינה ספורטיבית. לאיראן יש הזדמנות לעשות היסטוריה ולעבור את שלב הבתים, אבל גם נבחרת ארצות הברית תרצה להיות בשלב הבא.
עיני כל העולם יהיו נשואות למשחק הזה קודם כל בגלל העניין הפוליטי. איך השחקנים יקבלו זה את זה? האם הפעם תהיה עוינות בין הצדדים, בניגוד למפגש הקודם ביניהן במונדיאל? והכי חשוב, מי תנצח? אלה יהיו 90 דקות אמוציונליות למדי בקטאר, מגרש המשחקים הקטן של העולם שיפגיש שתי מדינות יריבות גדולות באצטדיון שמכונה בפי רבים "הכאפייה".