בית הדרקון: גארת' בייל מפנטז על עוד היסטוריה

"אני כשיר לחלוטין ומוכן לאתגר. אם אצטרך לשחק 90 דקות בשלושה משחקים, אשחק 90 דקות בשלושה משחקים", הצהיר גארת' בייל. למען האמת, קצת צורם שהקפטן הוולשי מגביל את השתתפות נבחרתו לשלב הבתים בלבד, כי הרי ייתכן שהדרקונים יעלו לשמינית הגמר לפחות – ובכל אופן זו אמורה להיות המטרה. אבל אם נשים ציניות בצד, בואו נבדוק עובדתית מתי באמת בילה בייל 90 דקות על הדשא ביום נתון.

כאשר מדובר בנבחרת וויילס, לא צריך ללכת רחוק. בספטמבר הוא עשה את זה במפגש מול פולין בליגת האומות, ובמוקדמות המונדיאל היו ארבעה משחקים כאלה. גם נגד אוקראינה, בגמר הפלייאוף, הוחלף אמנם הכוכב בדקה ה-83, אבל טכנית זה לא ממש משנה. וויילס לא יכולה לדמיין את עצמה בלעדיו, והוא תמיד שם בשבילה.

ואולם, במדי הקבוצות השונות העסק נראה אחרת לגמרי, והמשחק האחרון בו השלים בייל 90 דקות נערך לפני כמעט שנתיים, בינואר 2021, אז גם הבקיע במדי טוטנהאם ב-1:4 על ווייקום הקטנטנה בגביע האנגלי. היה זה המשחק היחיד במהלך תקופת השאלה בת שנה במדי האקסית בה היו לבייל 90 דקות מלאות. זה לא קרה בקדנציה החדשה שלו בלוס אנג'לס, ובריאל מדריד הוא לא שותף כמעט כלל במשך שנתיים.

כמעט לא שותף בריאל במשך שנתיים. בייל (La Liga)

המשחק השלם האחרון שלו במדים הלבנים היה לפני קרוב לשלוש שנים, בינואר 2020, בניצחון 0:3 על חטאפה. ואם ברצוננו להיזכר במשחק השלם האחרון של בייל במסגרת בינלאומית, אז אנחנו כבר מרחיקים עד נובמבר 2018, אז חגג שער ובישול ב-0:5 על ויקטוריה פלזן האומללה. כן, 2018, חודשים ספורים אחרי הצמד המיתולוגי ההוא בגמר מול ליברפול, אשר גם בו הוא עלה, כמובן, כמחליף.

איך שלא תסתכלו על זה, בייל מיצה כבר די מזמן את הכדורגל בכל הקשור למועדונים. ייתכן שזה קרה אז, באותו ערב מופלא באצטדיון האולימפי בקייב, כאשר שלח את הכדור במספרת מרהיבה לחיבורים של לוריס קאריוס. הוא נשמע נרגש מאוד בראיון אחרי שריקת הסיום ודיבר על עזיבה כעובדה מוגמרת – הגביע היה אמור להיות מתנת הפרידה שלו לקהל של ריאל. אלא שאז הודיע זינדין זידאן על התפטרות מפתיעה, בייל שינה את התוכניות כי סבר שיהיה לו צ'אנס לזהור – והמציאות הייתה אחרת לגמרי. הוא גילה להפתעתו שהגמר לא השפיע כמעט כלל על תדמיתו בספרד והמוטיבציה ירדה במהרה לאפס. 

כי בייל הוא כדורגלן לא שגרתי בלשון המעטה. את התשוקה הטהורה למשחק הוא הרגיש כאשר התחיל את דרכו בסאות'המפטון. ככל שנסק לגבהים והשתדרג לכוכב על, כך הוא התקרב יותר ויותר לתחושת המיצוי, כי המשחק המודרני לא היה לרוחו. הוא לא מת על תשומת לב תקשורתית, ואין לו דחף להוכיח את עצמו על בסיס שבועי.

הגביע היה אמור להיות מתנת פרידה. בייל (רויטרס)

תחביב הגולף תפס בהדרגה חלק משמעותי מאוד בחייו, כי הוא היווה עבורו סוג של נתיב בריחה. לא היה לו חשק להכחיש שטויות שנכתבו עליו, ובראיונות הנדירים ביותר הוא אף הודה שכלל לא קורא כלום – לא עיתונים, לא אתרים, לא רשתות חברתיות. וזה תקף לא רק לכדורגל. כאשר דיבר באוקטובר 2019 עם ה'דיילי טלגרף', הוא נדהם לשמוע כי בוריס ג'ונסון היה ראש ממשלת בריטניה, על אף שהוא כיהן בתפקיד כבר מאז יולי.

יש לו גישה צינית מאוד לחיים וחוש הומור ייחודי. במשך כל הקדנציה בסנטיאגו ברנבאו, שהחלה עוד ב-2013, הוא ספג ביקורת על סירובו לכאורה ללמוד ספרדית – ולא הגיב כלל. כאשר חתם בקיץ האחרון בלוס אנג'לס, הוא דיבר מיד עם האוהדים החדשים בקליפורניה בספרדית שוטפת, כאילו המתין כמעט עשור על מנת ללעוג לעיתונאים במדריד בדרכו. ייתכן שהוא חש סיפוק עצום מהמתיחה הזו, ורק בייל מסוגל לעשות דברים כאלה. ורק בייל היה מסוגל לחגוג בזמנו עם חיוך רחב מאוד ליד הדגל עם כיתוב "וויילס, גולף, מדריד – בסדר הזה". כאדם אינטליגנטי מאוד, הוא ידע בדיוק מה יגידו על כך בספרד, אבל לא היה אכפת לו. הוא אפילו חיכה לזה, גם אם לא טרח לקרוא מילה. רוב האנשים לא מסוגלים להבין את המניעים להתנהלות, אולם עבור בייל היא הייתה כנראה הגיונית מאוד.

פציעות רבות לא סייעו לו לממש את הפוטנציאל העצום, והוא לא אשם בכך – גם אם אוהדים רבים סברו אחרת. אז בשלב מסוים הוא החל לראות בהן הזדמנות לחופשה מכדורגל. החיים העמוסים לא היו בשבילו, ויש יסוד סביר מאוד להניח כי היה תולה את הנעליים בשלב מוקדם יחסית בקריירה כדי לשמור על גופו ועל נפשו טוב יותר, אלמלא שיקול "קטן" אחד. לשיקול הזה קוראים נבחרת וויילס, ובשבילה תמיד היה בייל מוכן לעשות הכל, ואף מעבר לכך. למענה, הוא דחה את הפרישה, כי כל משחק במדיה הביא לו סיפוק עצום, ההצלחות בזירה הבינלאומית מילאו אותו בגאווה והקשר המושלם עם הקהל מילא אותו אושר. כיליד קרדיף, וולשי בכל מובן אפשרי בניגוד לאנגלים שמתקבלים לנבחרת וויילס בזכות סבא רבא כלשהו, הוא מייצג את המולדת בצורה אופטימלית.

דחה את הפרישה רק בגלל נבחרת וויילס. בייל (רויטרס)

והוא עשה היסטוריה. ההעפלה של וויילס ליורו 2016 הייתה אירוע מכונן. אז נכון שזה קרה כאשר הטורניר הורחב ל-24 נבחרות, ולכן המשימה במוקדמות הייתה הרבה פחות קשה בהשוואה לעבר, אבל מבחינה תודעתית זה לא הקטין את עוצמת ההישג. הדרקונים עלו לאליפות אירופה בפעם הראשונה בתולדותיהם ושיחקו בטורניר גדול בפעם השנייה בהיסטוריה – והראשונה הייתה ב-1958. רובם המוחלט של האוהדים במדינה לא חווה דבר כזה מעולה, וזה לא נעצר שם. כנגד כל הסיכויים, עלתה וויילס לחצי הגמר, תוך שהיא מעיפה בדרך את הפייבוריטית הגדולה, בלגיה. בייל היה נהדר במהלך ההרפתקה הזו, כבש בכל המשחקים בשלב הבתים, וחזר הביתה כגיבור לאומי, ומעבר לכך.

את התחושה הזו אי אפשר לשכוח, והיא זו שגרמה לבייל להאריך את הקריירה. הוא אולי לא נהנה במיוחד מקבוצותיו, אך כל רגע בנבחרת היה עבורו אושר טהור. הוא גדול השחקנים של וויילס בכל הזמנים בפער ניכר, תוך שהוא משאיר מאחוריו אגדות כמו ראיין גיגס, איאן ראש, מארק יוז ונוויל סאות'הול. הוא מלך שערי וויילס בכל הזמנים עם 40 כיבושים ב-107 הופעות. והוא רצה להמשיך ולהעפיל לטורנירים הגדולים – במיוחד למונדיאל שהיה ונשאר החלום המושלם.

והוא הגשים אותו. תחילה העפילה וויילס בניצוחו לאליפות אירופה שנייה ברציפות, ועלתה גם לשמינית גמר יורו 2020 בקיץ שעבר. ואז היא השלימה את המשימה הגדולה מכולן, והצדיקה את המשך הקריירה של בייל. כדי לעלות לגביע העולם, גברו הוולשים בפלייאוף על אוקראינה, שהייתה חביבת הקהל הנייטרלי ברחבי תבל, כקורבן הפלישה הרוסית. ואולי כולם התאכזבו כאשר נמנע ממנה לייצג את האומה במונדיאל, אבל היה קשה מאוד לכעוס על בייל בשל כך. הבעיטה שלו הובילה לשער העצמי של אנדריי יארמולנקו שהכריעה את ההתמודדות, והחיוך הרחב אחרי שריקת הסיום היה שווה הכל. בייל הוא לא רק אחד הכוכבים המוזרים ביותר בדורו. הוא גם אחד האהובים, וכולם מחכים בקוצר רוח לראות אותו בגביע העולם.

לקח את וויילס גם למונדיאל. בייל (רויטרס)

ואמנם הוא כמעט ולא שיחק במדי קבוצותיו ב-2022, אבל השנה הזו בכל זאת הייתה עמוסת תארים והישגים עבורו. עם ריאל מדריד, הוא הוכתר לאלוף ספרד וזכה בליגת האלופות, גם אם בקושי שיחק במפעלים אלה. ואחרי המעבר ללוס אנג'לס, הוא היה שותף לזכייתה באליפות MLS ראשונה בתודלותיה – והפעם גם היה לו חלק גדול מאוד בכך. בגמר מול פילדלפיה יוניון לפני שבועיים, הוא עלה כמחליף כדי לנגוח את שער השוויון הדרמטי עמוק בזמן פציעות בהארכה, להשוות ל-3:3 ולאפשר לקבוצתו לנצח בפנדלים ולקחת את הגביע הנכסף. 

בעוד שנים רבות תהיה זו שאלת טריוויה נהדרת – מי זכה בליגת האלופות, אליפות ספרד ואליפות ארצות הברית באותה שנה? אין עוד שחקנים כאלה, וכנראה גם לא יהיו. בייל הוא משהו מיוחד, והאגדה רק מתחילה מבחינתו. עכשיו הוא מוכן לשחק 90 דקות בכל משחק במונדיאל, שעשוי להיות אחד מרגעי השיא בקריירה בגיל 33. כל מי שראה אותו מנתר ומבקיע את השער ההוא מול פילדלפיה, יודע – הוא באמת כשיר. הוא שמר על עצמו היטב במשך כל השנה גם בלי להיות על הדשא, ומחוייבותו לנבחרת לא מוטלת בספק. אחרי גביע העולם, אפשר יהיה לבחור בשקט תעשייתי את הרגע הנכון לפרישה, אבל עכשיו זה לא הזמן לחשוב על כך. זה הזמן להתרכז בעשיית היסטוריה נוספת.