לפני שאתייחס למשחק הדרמטי (שוב), מילה על המונדיאל המטורף הזה. אני לא יודע אם מדובר במונדיאל הכי טוב מבחינת כדורגל, אבל מבחינת ריגוש, מתח והאדרנלין מדובר ללא ספק בטורניר הגדול ביותר בכל הזמנים. הלוואי שהיינו מקבלים עוד חודש כזה.
ועכשיו למשחק. עם כל הכבוד לנבחרות שבאות כאנדרדוג, יש סיבה שעד היום אף נבחרת קטנה לא זכתה במונדיאל. ההבדלים בין הנבחרות שעשו זאת לבין אלו שלא הם עצומים. מאמן מקסיקו, הקטור הררה, הוציא את ג'יובאני דוס סנטוס הרבה לפני שהוא היה צריך להוציא אותו, וזה יצר לחץ עצום בנבחרתו, שספגה תוך שש דקות שני שערים.
 |
| אריאן רובן נופל (רויטרס) |
|
| |
מקסיקו קיבלה הרבה כבוד מהמונדיאל הזה. היא הוכיחה שיש לה נבחרת טובה וחזקה, שלא משקשקת מאף נבחרת שטובה ממנה על הנייר. אבל מה שהכריע אותה היו העייפות והנאיביות.
הפתיחה הסוערת של הולנד במונדיאל פגעה בה. כשמשחקים בשלב הבתים ויש אפשרות לתקן נראים אחרת. הרצון לשחק כדורגל יפה וללכת קדימה מנצח את הפחד להפסיד. אבל בשלב הנוק-אאוט הסיפור שונה. גם לנבחרות כמו הולנד יש את הפחד להפסיד, ולכן ראינו משחק מקובע. האוראנג' לא שיחקו כדורגל טוב ולא ריגשו, אבל מה שעשה את ההבדל היו פעולות אישיות, וזה ההבדל בין שחקנים גדולים לבין שחקנים שרוצים להיות כאלו.
מהולנד ראינו עד עתה גם יופי וגם אופי. אני יכול לקוות עבורה שזה יימשך. מול נבחרת חזקה יותר ממקסיקו זה לא יספיק. רובין ואן פרסי היה חלש, ומותר לשחקנים גדולים להיות חלשים לפעמים. אריאן רובן גם כן לא היה משהו, אבל בדקות החשובות הוא היה הכתובת, והוא העלה את הולנד לרבע הגמר.
מי שהפתיע אותי שלא שיחק הוא ממפיס דפאי, שנראה מצוין מתחילת הטורניר. כשנכנס, הנבחרת נראתה רעננה. לא הבנתי מדוע הוא לא פתח, אך ברגע שנכנס המשחק השתנה מעט. גם ברמות הגבוהות ביותר המאמנים מאלתרים. דירק קאוט התחיל את המשחק כמגן שמאלי וסיים כמגן ימני. לא מדובר בהמצאה של הכדורגל הישראלי. שרן ייני יכול להיות רגוע.
 |
| דירק קאוט נאבק בהקטור הררה. ד"ש לשרן ייני (רויטרס) |
|
| |
ולסיום, אני בהחלט חושב שהולנד יכולה ללכת עד הסוף. אני אשמח אם היא תעשה זאת. לשחקן כמו רובן מגיע להיפגש עם ליאו מסי או ניימאר בגמר כדי להוכיח להם שהוא נמצא ברמה שלהם. ומשם? השמיים הם הגבול.