לאור התוצאה במשחק המוקדם בו אורוגוואי הפסידה 3:1 לקוסטה ריקה, גם אנגליה וגם איטליה ידעו שניצחון כמעט יבטיח עלייה לשלב שמינית הגמר. היכולת במשחק הפתיעה אותי. במשחקי ההכנה הנבחרות האלו לא היו טובות, אבל כנראה שמסורת נשמרת בטורנירים גדולים. האנגלים תמיד נראים כאילו הם קורסים, ואילו האיטלקים נראים אפרוריים. אבל לא כך הדבר.
האנגלים יכולים להיות מעודדים מהיכולת שלהם. לפרקים הם היו טובים יותר מיריבתם. לפי דעתי, סטיבן ג'רארד ו-וויין רוני לא היו מספיק טובים. הם לא ממש היו במשחק. סטיבי ג'י היה פאסיבי ולא תרם יותר מדי.
 |
| וולבק יכול רק לקנא בפירלו (רויטרס) |
|
| |
בנבחרת שלושת האריות שחקנים צעירים ומוכשרים, שיכולים לתת תחושה שהעתיד של הנבחרת זוהר יותר מההווה. אותם שחקנים צעירים של אנגליה יכולים להביט לעבר הצד השני בקנאה ולראות את אחד השחקנים הכי טובים בכדורגל האירופי ואולי העולמי – אנדריאה פירלו.
פירלו היה ההבדל המשמעותי בין מה שקרה במשחק. הוא ידע להכניס את השקט עם המסירות הקצרות וידע לחבר את השחקנים סביבו. בצד השני ראינו הברקות של שחקנים. פירלו היה החוליה המחברת בנבחרת. הלב שלו הפעיל את כולם.
מריו באלוטלי נתן תקוות גדולות לקראת ההמשך. האיטלקים לא יודעים אף פעם מה הם יקבלו ממנו. כמו ביורו האחרון השער הזה שומר אותו ברוגע ושלווה ומרגיע קצת את הנבחרת שלו. עד שהפיוז יברח לו כמובן.
 |
| באלוטלי חוגג. ימשיך ככה? (רויטרס) |
|
| |
איטליה יצאה ענקית מהיום הזה. היא ראתה את אורוגוואי מפסידה לקוסטה ריקה וניצחון במשחק הבא מול קוסטה ריקה ישלח את שתי הנבחרות האחרות לקרב הישרדות.
לסיום, אני לא יכול להגיד אם איטליה יכולה ללכת עד הסוף. אף פעם אי אפשר לדעת איתה. היא תמיד זוחלת לעבר התואר. היא מתחילה בינוני ואז מאיצה לקראת השלבים המכריעים. אני לא אהמר על איטליה, אבל המסורת דווקא כן.