את אותו מונדיאל שנערך בצרפת ב-1998, לא אשכח. אם אנסה להצביע על האירוע שהטביע בי את האהבה הבלתי נלאית לכדורגל, הרי שאותו מונדיאל קולע בול להגדרה הזו.

הייתי בן תשע, הטלוויזיה לא נחה לאורך כל יוני-יולי והשידורים היו פתוחים לציבור הרחב, הרי אז לא היו ערוצים בתשלום. תרבות הכדורגל חיה, נשמה ותססה בין כולנו באותו דור של שנות ה-90, רגע לפני ההתמסחרות והשיקולים הכלכליים שהשתלטו באופו מוחלט על עולם הכדורגל.

חוברת הסופרגול הראשונה בארץ, משחק המחשב 'FIFA World Cup 98' האגדי עם התרנגול שבועט בכדור בסרטון הפתיחה על רקע השיר "Tubthumping" (או בשמו המוכר יותר "I Get Knocked Down"), זיכרונות שמלווים אותי עד היום.

באותו מונדיאל הפכתי למעריץ מושבע של נבחרת מקסיקו, בעיקר הודות ללואיס הרננדס האגדי. קרואטיה, שהעפילה אז לראשונה בתולדותיה לטורניר, הדהימה את העולם וסיימה במקום ה-3, דאבור שוקר כיכב עם שישה שערים. גבריאל באטיסטוטה, מרסלו סאלאס, דניס ברגקאמפ, הגיבור הטראגי רונאלדו (הברזילאי) והגיבור הענק זינדין זידאן, שמות שלא אשכח.

צרפת חוגגת, רונאלדו מאוכזב (רויטרס)
צרפת חוגגת, רונאלדו מאוכזב (רויטרס)
 

מונדיאל 2002 נערך בקוריאה הדרומית וביפן, אז כבר הייתי בן 13, כתה ז'. היינו נפגשים כל החבר'ה אחרי בית הספר כדי לראות את המשחקים, שחלקם נערכו בשעות הצהריים. מי שגנבה את עיניי באותו טורניר הייתה המארחת דרום קוריאה עם פארק ג'י סונג (וניצן מכיתה ז'4 עם הגומות), זאת למרות שהמנצחת הגדולה הייתה ברזיל, שהתאוששה היטב מהמהלומה שספגה במונדיאל הקודם. המלך? שוב, רונלאדו (הברזילאי) עם שמונה שערים.

הייתי בן 17 במונדיאל 2006 שנערך בגרמניה, מעט לפני כתה יב'. למרות שכבר לא אספתי סופרגול או שיחקתי במשחקי מחשב, מירוסלאב קלוזה, לוקה טוני, אלסנדרו דל-פיירו, מקסי רודריגז והנגיחה ההיסטורית של זידאן במרקו מטראצי, ליוו אותי בחודשי אותו קיץ.

המונדיאל האחרון שניערך בדרום אפריקה לפני שלוש וחצי שנים, תפס אותי שנייה לפני השחרור מצה"ל. השיר המעצבן של שאקירה, רעש הוובוזלות, ההתרגשות מכל הדיפה שסחט מסי מוינסט אניימה והג'אבולאני שרכשנו במקדולנלד'ס ב-49.99 ש"ח (בקניית ארוחה).

אורוגוואי הפתיעה עם דייגו פורלאן ואדינסון קבאני, ספרד חתמה עליונות עולמית עם זכייה בתואר ואנחנו, החבר'ה, חלמנו על ברזיל 2014 שנראה אז כל כך רחוק ומתוק.

וינסנט אניימה ומסי במונדיאל 2010 (רויטרס)
וינסנט אניימה ומסי במונדיאל 2010 (רויטרס)
 

אז הנה, רגע לפני הגרלת הבתים, אני חוזר לאותו מונדיאל של שנת 98'. נכון, בקיץ הקרוב לא אראה את רונאלדו (הברזילאי) הענק, אבל רונאלדו (הפורטוגלי) יכול להפוך גם הוא לגיבור הטורניר, טראגי או לא.

אז נכון, לא כל השידורים בערוצים הפתוחים וספק אם דור הילדים בני התשע ידקלם את ההרכב של נבחרת מקסיקו. אבל בין כל אבק הכוכבים המתועש שדבק בכדורגל העולמי בשנים האחרונות, אפשר למצוא את אבק הכוכבים האמיתי, את קרנבל הכדורגל שמצליח לגרום למיליונים בכל העולם להכניס את הספורט הזה לליבם בידיעה שמרגע שהוא שם, הוא לא יוכל לצאת.

בימים של גיבורים פליטי תכניות ריאליטי, אולי מוטב להנחיל לדור הבא את אהבת הכדורגל ולהחזיר את ההערצה לגיבורים בעלי ערך משמעותי לא פחות, השחקנים.

הכתוב הינו טור דעה

הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה