היו ימים בהם כדורסל הנשים היה בשיא שלו, הימים בהם ענת דרייגור, לימור מזרחי, שי דורון ולירון כהן הפכו לסמל. בימים שכדורסל הנשים היה דבר של ממש והקהל הגיע לאולמות. כבר שנים רבות שזה לא ככה ואולי מי שתוביל את השינוי היא קפטנית נבחרת ישראל והשחקנים המצטיינת של העונה בליגת העל לנשים, עדן רוטברג, שהובילה את רמלה לאליפות שנייה ברציפות כשהיא קוטפת את תואר ה-MVP של העונה, כולל כמה תצוגות תכלית יוצאות דופן, בעיקר במשחק השני בסדרת הגמר, שם קלעה 33 נקודות והייתה בלתי ניתנת לעצירה.
רוטברג, היום נחשבת לפנים של הענף, קפטנית הנבחרת והשחקנית שמובילה את דור השחקניות המוכשר הנוכחי והצעיר. רגע אחרי סוף העונה, התיישבה עדן בפודקאסט שיחת היום של ONE עם לי נוף גזית ופתחה את הכל. על השאיפות להגיע לליגה בכירה באירופה, חוסר ההכרה של ספורטאיות אל מול ספורטאים, על העונה ברמלה, ההפסד בגמר הגביע, חוסר המקצוענות בליגה שלנו, מה צריך לתקן, על חוסר העניין בליגה. בנוסף, השחקנית דיברה גם על השביעי באוקטובר, הסיבוב הראשון ששוחק רק עם שחקניות ישראליות, על השנה מעבר לים בבלגיה ולמה חזרה לארץ, הקשיים, הבכי, החלומות והשאיפות.
אחרי לילה של חגיגות איך התחושה?
”עדיין לא התאוששתי, כל יום יש יציאה אחרת זה היה מתוק והיינו צריכות את הטירוף הזה כדי להשתחרר מכל העונה הזאת”.
הסדרה הזו נתנה הרבה כבוד לשחקנית הישראלית.
”השנה הליגה באמת הראתה כמה שחקניות ישראליות טובות יש לנו ואיך הכדורסל פה טוב, הסדרה הייתה מטורפת וכל מי שראה החמיא ואמר שזה כדורסל מתוק לעין ובאמת היה מדהים”.
המשחק השני במלחה, אולם אייקוני של כדורסל, ומשחק שיא שלך עם 33 נקודות ברבע אחרון פשוט מטורף. הכול נכנס, קצת כמו תחושה של הסרט ספייס ג’אם.
”קצת לפני המשחק שמו לנו את השיר של ספייס ג'אם ואני זוכרת שאמרתי לבנות שלא משנה מה אנחנו מנצחות. אנחנו לא חוזרות למלחה, אני אוהבת את ירושלים, מעריכה את מלחה, הייתי בטירוף ובזון שבחיים לא הייתי”.
מה עובר עלייך בדקות שבהן הייתן בפיגור וחזרתן למשחק? היה נראה שאתן בקרב אחת על אחת בינך לבין שיר תירוש.
”זה היה כמו ג'אגלינג – פעם אנחנו הובלנו פעם הן, הרגשתי שאני צריכה לקחת את המשחק הזה על עצמי, שיר שחקנית מדהימה אבל זה קטע, כי באותו רגע לא חשבתי על ראש בראש אם שיר או אני קולעות. לקחתי את זה על עצמי ואמרתי שאנחנו חייבות לנצח את המשחק הזה, היה טירוף עם קרח בדם שרציתי להטריף את הבנות”.
שם הבנת שאתן לוקחות את האליפות או שזה היה לפני זה?
”הייתה לי הרגשה לפני הסדרה ולא אמרתי את זה לאף אחד, המשחק הזה במלחה היה החותמת הסופית לזה שזה שלנו”.
בואי נחזור לתחילת העונה, שהכל עומד להתחיל ואז מגיע השביעי באוקטובר, תחזירי אותנו להיכן זה תפס אותך ומה עובר בראש?
“השבעה באוקטובר היה הלם טוטלי לכולם, היינו אמורות לשחק באותו יום נגד הפועל ירושלים בחצי גמר גביע אתנה. הייתי אצל אמא שלי וקמנו לאזעקות, הדלקתי טלוויזיה ולא הבנו מה קורה עד שבאיזשהו שלב הדברים התחילו להתבהר, האמריקאיות שלנו היו בלחץ, איבדתי אנשים שאני מכירה והחטופים שעוד שם. הכאב עדיין נמצא”.
“היה מאוד חשוב להחזיר את הכדורסל ואת הליגה, היינו בין הליגות הראשונות שנפתחו חזרה וזה חשוב מאוד לכדורסל הישראלי. בהתחלה היינו רק שחקניות מקומיות זה כבר נתן פוש לשחקנית הישראלית, ונתן דקות לשחקניות שלא קיבלו הרבה קרדיט קודם לכן. פתאום ראו כמה הן טובות”.
איך את מרגישה שהסיבוב הראשון הזה, שהיה ללא זרות, ורק עם שחקניות ישראליות שיפר אותך ואת השחקניות מסביבך?
”אני חושבת שקודם כל, לא יצאנו מכושר שגם בטירוף של המלחמה המשכנו להתאמן ולעבוד קשה. גם הקטע של לקחת על עצמנו בתור ישראליות שעד עכשיו יש כאן שלוש זרות והשנה היה ניסיון לשתיים ובוסמנית. הייתה הזדמנות שהשחקניות הישראליות ייקחו על עצמן ועשינו את זה יפה, ראו את הנתונים בסוף העונה”.
כמה זה נתן ביטחון? אם אני מסתכלת על סדרת הגמר, ואני רואה אותך, כשיש לצידך שתי שחקניות זרות פלוס בוסמנית וג'ני סימס שמשחקת כישראלית. ברגעי האמת הכדור אצלך ובירושלים היא אצל שיר תירוש, ראינו את זה גם בגביע. אז כמה העובדה שהיה לכם את הסיבוב הזה כדי להשתפר ולשחק תרם לזה?
”זה תרם לנו המון, בסוף אין איזו זרה שתיקח את הכדור לסל בכל קבוצה, הכדור היה רק אצלנו בסוף. זה היה היופי וזה השפיע על הסיבוב השני והפלייאוף”.
מנגד, היו לא מעט משחקים שנגמרו בהפרשים גדולים וזה יכול לפגוע גם במוצר הזה.
”אני מבינה מה את אומרת. אקח את רמלה כי אני משם, היינו הרבה ישראליות טובות והיה הרבה משקל עלינו גם אם הייתה מלחמה וגם אם לא. למועדון היה חשוב להביא את הישראליות לקדמת הבמה ובגלל זה הם החתימו הרבה ישראליות משמעותיות. נכון שהיו הרבה משחקים עם הפרשים גדולים, אבל זה חלק מהמשחק, גם עם זרות וגם בלי”.
את חושבת שיש מקום למספר קבוצות הזה, יש מספיק ישראליות שיכולות לשחק בליגת העל לאורך עונה שלמה יחד עם זרות?
”אני חושבת שכן, אבל זה ייקח קצת זמן כדי שבנות באמת יצברו ניסיון כי זה מה שחסר להרבה בנות לדעתי. אני חושבת שצריך לתת לבנות לרוץ ולסמוך עליהן”.
את בעד ההחלטה של שתי זרות ובוסמנית?
”אני חושבת שכן, השנה זאת הייתה שנה מוזרה בגלל המלחמה אז לא באמת בחנו את זה עד הסוף. אנחנו צריכות לתת לזה עוד צ'אנס ואני חושבת שזה יכול לעשות טוב לכולן ובמיוחד לנבחרת ישראל. שבסוף אנחנו משחקות מול אירופאיות ורוצות להגיע לרמה הכי גבוהה, באירופה יש הרבה בוסמניות והרוב לא מתבסס על אמריקאיות”.
בואי נלך לגביע, אתן מגיעות כפייבוריטיות מול לב ירושלים שהיא קבוצה שרק עלתה ליגה ואתן עם כל הניסיון של רמלה, יכול להיות שזה מה שהפריע לכן וגרם לידיים והרגליים לרעוד?
”יכול להיות שהיה לזה משקל וזה מה שהשפיע, באנו באמת פייבוריטיות וכולם ציפו שאנחנו ניקח. הפועל ירושלים עשו עונה מעולה והגיעו מוכנות, הייתי מאוד מאוכזבת וזה מאוד כאב לי להפסיד את הגמר, הבנות ניסו לעשות הכל, אבל יש ימים שכלום לא הולך וזה היה אחד מהם, זה חלק מהספורט”.
יש פערי רמות ראינו את זה בסדרת הגמר, שדברים מתחברים לכן ראו את זה עד הגביע, לא הייתה קבוצה שיכולה לעצור אתכן אז מה קרה שם? בגלל שזה משחק אחד?
”פשוט לא הופענו למשחק וכמו שאמרת, ברגע שאנחנו מגיעות מרוכזות אז אנחנו בלתי ניתנות לעצירה”.
איך את מדרגת את הקבוצה הזאת של רמלה? לעומת מה שהיה לך עד כה בקריירה?
”הבנות חברות ממש טובות שלי, עם חלקן שיחקתי בנבחרת, בסוף כולן סיפרו בראיונות על הביחד שלנו והאנרגיות הטובות שהבאנו מחדר ההלבשה לכל משחק. היו הרבה קשיים אבל הישראליות שנשארנו ביחד היו לאבן יסוד של הקבוצה”.
תכניסי אותי באמת לעולם הזה של ישראליות וזרות בשנה כזאת, מה עובר עליהן?
הזרות הראשונות היו מאוד לחוצות ולא הבינו מה קורה, הן רצו בשביעי באוקטובר לברוח מפה באותו יום. הזרות שהגיעו אח"כ היו ממש בסדר, לא נלחצו יותר מידי. הרגענו אותן והן היו מאוד שקולות ולא כ"כ פחדו”.
היה איתן שיח על מה שקורה שם ומה קורה פה?
”הן מאוד התעניינו ואמרו למשפחות שלהן שלא כל מה שרואים בטלוויזיה זה מה שקורה פה באמת, הרגיעו את כולן וגם אלה שעזבו כל הזמן דאגו ודיברו איתנו”.
בואי נדבר עלייך ברמה האישית ועל הליגה, איך את רואה את המצב של הכדורסל נשים פה בארץ? כי בסוף זוכרים את הסוף שהוא היה מתוק ועם קהל, אבל בדרך שני משחקים שאתה משחק מול 10 אנשים בקהל לעומת מה שהולך במכללות בארצות הברית, מה את חושבת על זה?
”יש לנו כל כך הרבה מה ללמוד והתרבות ספורט בחו"ל היא משהו אחר, אנחנו קצת לוקים בזה לא רק בנשים, אלא בכלל. אצל הנשים יש קצת התקדמות – מנסים לחשוף כמה שיותר ויש הרבה בנות צעירות שנרשמות. הכדורסל הוא הענף הכי מצליח אצל הנשים בארץ, גם שעות השידור פוגעות בנו”.
מה אפשר לעשות כדי לשפר ולהביא עוד בנות צעירות לשחק בענף הזה?
”יש חשיבות מאוד גדולה לשעות השידור, יש מאמנים טובים, יש קורסי מאמנים עם אנשים רעבים וצריך קצת יותר חשיפה. אם זה באמת לגמר, אז היה צריך להביא אוטובוסים עם בנות צעירות מכל הארץ שיראו ויחשפו מגיל צעיר לענף הזה”.
איך באמת התחלת לשחק כדורסל?
”גדלתי בזיכרון יעקב, והלכתי לחוג. לפני זה הייתי בטקוואנדו וראו בי עתיד, אבל אז החלטתי שאני לא רוצה. אולי הייתי יכולה להגיע לאולימפיאדה. בכל אופן, התנסיתי בחוג בכיתה ב' ומשם זה התחיל”.
בתור ילדה, על מה הסתכלת? מי היה המודל לחיקוי מאיפה בא החיבור לכדורסל?
”אני זוכרת שאז רמת השרון היו בטופ וגם רמלה תמיד ואשדוד כמובן, שי דורון הייתה השחקנית שהכי הערצתי ורציתי לשחק איתה ויצא לי גם להגשים את זה ולסגור מעגל בנבחרת”.
היית שולחת את הבת שלך לכדורסל?
”חד משמעית. זה נתן לי המון, אם זה בגרות, קבלת החלטות בחיים של לדעת איך לסדר את הזמן שלי, שזה אחד הדברים הכי טובים שזה נתן לי. זה נתן לי גם מנטליות חזקה שלא להישבר”.
בואי נדבר על הקשיים, על ההפרשים בין הנשים לגברים. להכרה הזאת בין קפטנית נבחרת ישראל לבין שחקן מהליגה, וכמובן למשכורות שיש הפרש מאוד גדול אפילו בארצות הברית אגב.
”לא בחרתי להיוולד אישה והפער הזה קיים בהכל וזה עצוב, הלוואי וזה ישתנה ונעשה הכל כדי לשנות אבל יש פערים עצומים ומבאס אותי שלא מזהים ויודעים מי אני, שזכיתי עכשיו באליפות והייתי באליפות אירופה
היו פה שנים יפות של כדורסל נשים בישראל, אם אני אלך אחורה לתקופה של לימור מזרחי וענת דרייגור, ואח"כ היו שי דורן ששברה איזשהו מחסום מאוד גדול. גם לירון כהן והבאה ברשימה מבחינתי זאת את, אז איך לא מרגישים היום כמו פעם?
“אני חושבת שלפני עשרים שנה היה באז מאוד גדול סביב הכדורסל וזה חסר היום, אז היה עולה כסף להיכנס והיה טירוף, לא היה אפשר להשיג כרטיסים וזה מתסכל שהיום זה לא שם. אבל אני רוצה להאמין שביום שאפרוש, אז אעשה הכול כדי להרים בחזרה את הספורט הנשי כי זה חשוב. אנחנו טובות בספורט בדיוק כמו שדני אבדיה או ים מדר טובים בספורט וזה שאנחנו נשים לא אמור להוריד מההילה סביבנו”.
ציפור קטנה לחשה לי שיש לך חלום לצאת לליגה גדולה באירופה, את מרגישה שמיצית פה?
”הייתי בבלגיה אז חוויתי כבר את הלבד. חוויתי את התרבות והכדורסל באירופה ואני חושבת שאחרי כמה שנים שהייתי פה, צברתי ניסיון והתבגרתי אני לא אגשים את עצמי שוב. כמו כן, אחווה שוב דברים שעוד כמה שנים לא אוכל לחוות אותם וזה הזמן”.
את מרגישה שהשגת את כל מה שרצית להשיג פה?
”אני בנאדם מאוד חדור מטרה, תמיד יש לי לאן להשתפר ותמיד אני אראה מה אני צריכה לשפר בעצמי. השגתי מספיק מטרות בגילי, אבל יש לי עוד הרבה דברים שאני רוצה להגשים”.
יצאת לבלגיה בגיל מאוד צעיר, היית בת 21 ועשית שם דברים יפים. רצו שתישארי, אבל את בחרת לחזור לישראל, למה?
”המקום היה מדהים עבורי, בלגיה היא מדינה יפה שקרובה להכל ואפשר לטייל בכל אירופה, אבל בסוף חזרתי כי מבחינת כדורסל אני לא ממשתי את הפוטנציאל שלי. הרמה שהייתה בקבוצה כששיחקתי הייתה קצת יותר נמוכה מהארץ, וזה נחמד להיות שם, אבל מבחינה מקצועית זה לא היה השיא ולא רציתי להיות שם”.
את חושבת שאת יכולה לעשות את הקפיצה לליגה בכירה, היישר מהליגה שלנו פה, ובלי לעבור בליגת ביניים בדרך?
”בניגוד לכדורגל שם יש הרבה אופציות, לנו בכדורסל יש יורוקאפ, אבל יש בהרבה מדינות שאפשר דרכן להיות בקבוצה טובה במפעל. כמו ששנה שעברה הגענו לרבע גמר עם רמלה ואני יודעת את הרמה ומה אני רוצה, אני לא קופצת וחולמת כבר בשנה הבאה על טופ יורוליג. אני רוצה להתקדם לקבוצה טובה ביורוקאפ ומשם להתקדם לחלום שלי שזה היורוליג”.
יש לישראליות תפקיד מאוד ברור, הזרה תהיה עם הכדור ותוביל, כשהישראלית תהיה השחקנית המשלימה. באירופה את בעצם הזרה ושם מצפים ממך להיות המובילה?
“זה תיאום ציפיות שונה. יש טיפה לחץ, שהכל עליך אבל בגלל הניסיון שצברתי אני יודעת איך לקחת את זה. השנה הרבה היה עליי וזה עשה לי רק טוב”.
איך זה היה לילדה בת 22 לגור בבלגיה רחוק מההורים והחברים, לנהל שם משק בית, כשפה בעצם בחורה בגיל הזה גרה עדיין עם ההורים?
”אני זוכרת שטסתי באוגוסט ונחתתי שם לאימונים. היה שם מבול, 22 מעלות, כשפה אני באה מהים והחום של הקיץ. נסעתי לדירה יחד עם אבא שלי שהיה איתי שם בשבועיים הראשונים של ההתאקלמות, אני יושבת על השולחן ומתחילה לבכות מה אני עושה פה. מאותו רגע הבנתי שאני נכנסת לרכבת הרים של רגשות וזה מאתגר ולא קל – לגור לבד בגיל 22 במדינה אחרת, שלא יודעים אנגלית ושונאים אפילו את השפה, אז הייתי צריכה ללמוד צרפתית כדי לדבר ברחוב עם אנשים ולהסתדר שם”.
מה היה הדבר הכי קשה?
”הלבד. כשבארוחות שישי הייתי עושה פייס טיים עם המשפחה, מכינה לי אוכל ולפעמים הייתי בוכה”.
למדת לבשל?
”למדתי לבשל טוב ממש”.
במה זה תרם לך? איפה את רואה את השיפור שזה גרם לעדן השחקנית והבת אדם?
”קודם כל בתור בנאדם זה ביגר אותי מאוד, החזקתי משק בית שזה משהו שלא קורה לרוב בגיל 22. בתור שחקנית למדתי לנהל את הקבוצה, שהכול עלי ואני לא עוד שחקנית משלימה”.
יש שני דברים שסיפרו לי ככה שאת מאוד אוהבת – הים והכלבה שלך, מה יהיה אם תעברי למקום בלי ים ועם הכלבה?
“היה סיפור עם הכלבה שחשבתי לקחת אותה, אבל הבנתי שזה סיפור לקחת אותה איתי. זה יהיה קשה לעזוב אותה לכמה חודשים, אבל היא תהיה בסדר עם המשפחה שלי. לגבי הים הוא נשאר במקומו והכל יהיה בסדר”.
העונה פה, מאוד קצרה, אוקטובר עד אפריל כזה, בסופו של דבר שחקנית עושה עונה שבה היא משחקת חצי שנה ובחצי השני היא לא עושה כלום, אלא יש לה את האמצעים להתאמן לבד בצורה טובה, איך אפשר להשתפר ככה?
”שאלה מדהימה, זו בעיה גדולה שבנות פה מסיימות את העונה מהר כל כך. באיזו ליגה זה ככה? ברמלה השנה התחלנו להתאמן באוגוסט אז זה משהו טוב ואני חושבת שהרבה קבוצות בארץ צריכות ללמוד מזה ולעבוד ככה. אני מאוד מקווה שבקיץ הזה תהיה לנו נבחרת לשימור, שנתאמן ביחד ונשיג את המטרה ונגיע ליורובאסקט”.
“בכל אופן, אני חושבת שחייב לעשות אימונים לפחות פעמיים בשבוע ולמי שיש את האמצעים להתאמן אז סבבה, לי למשל יש שלושה מאמנים אישיים, אבל מה עם אלה שאין להם? ולא יכולות? זה המון כסף וחצי שנה זה הרבה זמן”.
אני מבינה שיש את הרצון להביא שחקניות מה-W שמתחיל עוד מעט כדי להעלות את הרמה שבשנה סטנדרטית יש פה בין שמונה לעשר שחקניות כאלה והאם בשביל זה צריך באמת לקצר את העונה ולפגוע בישראליות?
”אני ממש לא מסכימה עם זה, באירופה יש המון זרות שמשחקות ב-W, נמצאות במהלך העונה באירופה ומה הפתרון שלהם? להתחיל את הליגה יותר מוקדם ואז יש עוד חודש או חודשיים לשחק”.
שחקנית שמשחקת בנערות ועולה לליגת העל אז בסדר, תסיים את העונה ויש לה עוד חודש וחצי לשחק בנערות אחרי שליגת העל מסתיימת, אבל כשהיא תסיים את התקופה בנערות מה יהיה הלאה? אם חצי שנה מצפים ממנה לדאוג לעצמה ולהתאמן לבד?
”יש כל כך הרבה פתרונות ודרכים שאפשר לשנות, רק צריך את הרצון מלמעלה כדי שזה יקרה”.
יש את הרצון הזה?
לבנות יש, לכל השחקניות בליגה יש את השאיפה והרצון לשנות ולהשתפר, לחלק באמת יש רצון. בסופו של דבר זה הכל עניין של כסף, כי להביא לפה שחקנית לעוד חודש וחצי זה עניין של כסף. עוד חודש וחצי של משכורת, של דירה, של דלק ועוד כל מיני. או שזה באמת לעשות ליגה רק כדי לעשות צ'ק – עשינו ליגה יש אלופה, בואו נלך לים ונדבר בהמשך. הרצון זה משהו שהוא קצת חסר וכסף זו מילת המפתח כמו שאמרת, התקציבים עלו למרות המלחמה אז צריך לעשות איתם עבודה”.
אמרת שיש לך שלושה מאמנים אישיים ואת מתאמנת מאוד קשה, לכי איתי כמה שנים קדימה, מה השאיפות?
”השאיפה היא להגיע ליורוליג, ואין סיבה שלא אצליח לחוות את זה”.
את רואה את עצמך הפנים של כדורסל הנשים והדמות שבנות קטנות יוכלו להסתכל עליו ולהגיד “אנחנו רוצות להיות עדן”?
”אני כבר חווה את זה, הרבה אנשים אמרו שאני מודל וכבר סימנתי על זה וי. אני שמחה שאני יכולה לתת אפילו משהו קטן לאיזה ילדה קטנה שרוצה להגיע למקום הזה, זו אחת המטרות שלי, אין סיבה שלא אגיע לזה”.
יש איזה שחקנית או שחקן שאת מסתכלת עליה שהם מודל לחיקוי שאת רואה את המשחק שלהם ואת לומדת מהם?
”את האמת שכן ויצא לי אפילו לשחק איתה בשנה שעברה ולקחת אליפות, אלישה קלארק היא מודל ענק שאפשר ללמוד ממנו – במקצוענות שלה, כשגם בגילה היא הכי ממשיכה להשקיע ולתת הכול ולהתקדם. כולן חייבות ללמוד ממנה”.
את רואה היום שחקניות ישראליות שמתנהגות ככה? שדואגות לגוף שלהן ברמה הזאת או שזה שכונה?
”יש כמה שמתנהגות בצורה מקצוענית, אבל כל הזמן ומעצבן אותי לראות כאלה שלא, במיוחד שזה קרוב אליי. נגיד בליגות הנמוכות שכל אחת תעשה מה שטוב לה, אבל ברגע שזה קרוב אליי ומשפיע על הקבוצה שלי ועל הדברים שקרובים אליי זה מעצבן אותי מאוד. אני באה ואומרת את הדברים באופן אישי כדי לא להשפיל או לפגוע”.
יש הרבה ישראליות צעירות שהולכות היום למכללות, מה את חושבת על זה?
”זה מאוד אינדיבידואלי, זה מאוד תלוי לאן הן הולכות ותלוי שחקניות. באירופה רוב השחקניות הולכות למכללות ואז חוזרות ליורוליג וליורוקאפ, לנו יש צבא ועוד דברים שזה אחרת, מאמנים פה בארץ הם אנטי לזה ואני לא מבינה כ"כ למה”.
את מצטערת שאת לא עשית את הצעד הזה והלכת לשחק במכללות?
”לא, היו לי המון אופציות, אבל זה לא הרגיש לי נכון לעזוב את הבית בגיל 18. רציתי להתפתח פה, לחסוך קצת כסף והכל. תואר ראשון בחינם זה נחמד והכל, יש לי חברה שאפילו עשתה שם תואר שני”.
את מסתכלת על האחיות גרזון שמשחקות מול 10 אלף איש, שאני לא יודעת מתי ייצא לך לשחק מול כמות כזו, אבל אני לא יודעת מתי זה יקרה לרוב השחקניות פה. נכון שלא כולן ירדן והולכות למכללה גדולה, אבל את יודעת זה סוג של התגשמות חלום ואת בטופ שלך בכל הרמות שאנשים מזהים אותה בכל מקום בקמפוס.
”זה מתקשר הרבה לתרבות ספורט שזה מה שדיברנו עליו קודם, פה אין לנו את הדבר הזה. הרבה בנות צעירות רואות את השידורים ואת הדיבור במיוחד אחרי השנה הזאת עם קלארק והן רוצות לחוות את זה גם. יש הרבה בנות שגם מתאכזבות מזה, אני יודעת שבאות עם ציפייה למשהו אחד, ומקבלות משהו אחר. ירדן גרזון הלכה למקום מטורף והיא עשתה עונה מדהימה שזה התחבר, זה חלום”.
בואי נדבר על הנבחרת, יש פה דור מאוד מוכשר עם שחקניות מאוד צעירות עם פוטנציאל עצום שאני לא זוכרת שדיברתי כך על הנבחרת שהייתה לשי דורון ולירון כהן.
”יש לנו המון פוטנציאל אבל זה בניה מחדש, לוקח זמן. תראי לבלגיה לקח שמונה תשע שנים להגיע לאן שהן הגיעו, הן התחילו מלמטה ואנחנו נצטרך לעבוד מאוד קשה כדי שנוכל להגיע לרמה הזאת.
אז מה באמת צריך לקרות כדי שנוכל להגיע ליורובאסקט?
”צריך לעבוד קשה ולשמר את זה, הפעימות האלה של הנבחרת זה מדהים ונחמד, אבל צריך יותר מרק שבוע אחד בכמה זמן להתאמן ביחד. מה גם שירדן וליאור לא מתאמנות איתנו בפעימות כי הן במכללות, ייקח זמן למנף את זה”.
אז בואי נדבר דוגרי, איך מגיעים ליורובאקסט?
”צריך לנצח את לטביה, באירלנד לא נשקיע דקת זמן, את צרפת אני שמה בצד כרגע, אבל חד משמעית חייבים לנצח את לטביה”.
ב-2010 כשרמלה לקחה את היורוקאפ הייתי בחצי גמר באתונה והרגשתי את הטירוף, האולם היה מלא והסתכלתי על זה אז ואמרתי שהלוואי וייקחו את ההישג הזה וימנפו אותו קדימה. זה עבד לעונה ואז התחילו בעיות כלכליות ברמלה, איך מצליחים לגרום לזה לקרות שוב? הייתן קרובות לזה שנה שעברה וזה חתיכת הישג שעוזר למועדון, את רואה את זה קורה?
”אני חושבת שכן, אני מקווה מאוד שכמה שיותר קבוצות ישראליות ירשמו ליורוקאפ, אבל שוב הבנתי ששנה הבאה לא יהיה אפשר לארח פה וזה יקשה על המצב. בכל אופן, ככל שיותר קבוצות ירשמו זה רק יעלה את הרמה, ברמלה שואפים להגיע הכי רחוק באירופה ואין סיבה שלא, אם יש רצון אז יש גם פוטנציאל”.
היה פה דיבור במשך שנים על איך לגרום לבנות צעירות להתחיל לאוהב ולעשות ספורט, זה הרבה הורים.
”זה הרבה הורים, הרבה מודעות, הרבה ימי חשיפה וימים מרוכזים. צריך לבוא המון לבתי הספר. בבלגיה היה לנו איזה אימון ואח"כ ראינו ילדים בני 3 משחקים שזה הלוואי ויהיה פה שיתחיל גם בגן. זה בעיקר לחשוף מגיל צעיר לכל סוגי הספורט האפשריים”.
יש הרבה סטיגמות סביב ספורט הנשים, אם זה בהתעמלות ואם זה בכדורגל ובהכל, איך מנתקים אותן?
”הסטיגמות קיימות והן היו גם מלפני הרבה מאוד שנים, אבל זה בעיקר ההורים. אני אגדל את הילדים שלי ככה שיוכלו לבחור בכל ענף ספורט שהם ירצו ללא קשר לסטיגמות שבאות עם זה. זו ההתקדמות של הדור שלנו וצריך לחשוף כמה שיותר”.
את מרגישה שיש התקדמות בענפי ספורט הנשים בישראל?
”בכדורגל עשו קפיצה מטורפת, שרון זאבי הרימה את הענף”.
מה את אוהבת לעשות כשאת לא מתאמנת או משחקת, שזה לא הרבה שעות ביממה?
”קודם כל אני לומדת, אבל הכי אני אוהבת זה לישון וללכת לים”.
את אוהבת לראות ספורט?
”אני אוהבת כדורסל גברים, במיוחד יורוליג”.
בראיון הפרישה של גיא פניני הוא סיפר שהוא דיבר עם סורקין על היורוליג והוא שאל אותו ‘מה אתה לא רואה’? השיב לו לא, אני לא רואה. אז הוא אמר לו כדי להשתפר ככדורסלן זה לא רק לקלוע לסל, אתה צריך לראות כדורסל אחר וללמוד עוד על סגנונות אחרים. את חושבת שזה עוזר?
”אני חושבת שכן, זה משפר. גם יורליג נשים זה כיף לראות, אם את שואלת אותי אם יורוליג או W אז אני אעדיף את היורוליג אני יותר מתחברת לכדורסל אירופאי”.
אז אמרת שאת עוקבת אחרי כדורסל גברים? אחרי היורוליג?
”כן, אני רואה מידי פעם בעיקר את מכבי ת"א, יצא לי לראות את המשחק האחרון שהיה באמת מטורף”.
את רואה עוד ענפי ספורט?
”ליגת האלופות בכדורגל, זה מטורף. אני רואה בעיקר משחקים של ריאל מדריד שאני נהנית לראות וגם בתקופה שלי בבלגיה הייתי הולכת הרבה לראות משחקים של ליאז', זה מדהים”.
לסיום, מה נאחל לך שיקרה עד הראיון הבא שלך שיהיה בעוד כמה שנים?
”שתיגמר המלחמה קודם כל והחטופים יחזרו הביתה בשלום. בנוסף, שאביא לך מתנות מחו"ל אחרי תואר אליפות בליגה בכירה. אני מקווה לשחק באיטליה, אבל כל ליגה שהיא בעצם בטופ אני אשמח”.
מתי נחים, אם בכלל?
”עכשיו, זה הזמן לנוח אחרי עונה קשה, במשך 10 ימים להיות בים עם הכלבה וליהנות מהזמן”.