אל תיתנו לרמלה לשקוע

לאורך השנים קבוצות כדורסל הנשים בעולם היו ממוקמות בערים הקטנות, בפרברים. גם רמלה לא נחשבת למטרופולין של המרכז, אלא לעיר קטנה שמוכרת בעיקר בזכות קבוצת כדורסל הנשים שלה.

לאורך השנים הייתה רמלה קבוצה מוכרת, ידועה ובעיקר משאבת תארים. בשנת 2005 העניין התפרק בגלל חובות כלכליים והקבוצה נשרה לליגה השנייה. שבע שנים אחרי והסיפור בדרך לחזור על עצמו. 

שי דורון עם עדן ענבר. הגארדית עזבה, המאמן בדרך? (יניב גונן)

המצב שאליו נקלעה רמלה הוא לא מצב פשוט מבחינה כלכלית ולא ממש ברור איך הקבוצה תוכל לחזור לעמוד על הרגליים, אבל בימים האחרונים ברור בעיקר דבר אחד: צריך לשמור על אליצור רמלה בליגת העל.

יגידו מה שיגידו על הקבוצה, על מוסר התשלומים שלה, ועל האוהדים. אליצור רמלה היא קבוצה צבעונית, חשובה, עם מסורת ובעיקר עם קהל אוהדים רחב שאוהב את המועדון ומוכן ללכת אחריו עד אין קץ.

אחד מהמהחזות שזכורים לי הוא גמר היורוקאפ לפני שנתיים באולם בקריית מנחם. עד אז בכל פעם שהגעתי לאולם לא זכיתי לראות אותו מלא, אך באותו הערב אנשים נלחמו בחוץ על כרטיסי הכניסה. מחוץ לאולם ניצב מסך ענק ובו כל מי שלא זכה להיכנס צפה במשחק, עיר שלמה ובעצם מדינה שלמה עמדה מאחורי קבוצת כדורסל נשים אחת.

במהלך אותו מסע אירופי מופלא, זכיתי להצטרף לאחת הנסיעות לחו"ל של הקבוצה ליוון. במשחק חצי גמר היורוקאפ נגד אתנייאקוס, זכיתי להכיר אנשים שעושים את כל מה שהם עושים מאהבה לקבוצה.

יואל לביא. אל תיתן לרמלה לשקוע (מור שאולי)

נדיר למצוא אנשים שהם 'פריקים' של כדורסל נשים, כאלו שקבוצת כדורסל נשים היא כל חייהם וברמלה יש כאלו ובמסות. בשבילם, ובשביל כל מי שאוהב את כדורסל הנשים בארץ אני קוראת ליואל לביא ולהנהלת הקבוצה למצוא את הפיתרון ולהשאיר את רמלה בליגה הבכירה, כי בלעדיה, זה פשוט לא יהיה אותו דבר. 

הכתוב הינו טור דעה