"וויל סולומון חוזר להפועל ירושלים", על המשפט הזה חלמו אוהדים אדומים רבים במשך שש השנים שחלפו מאז עזב הכוכב האמריקני את המועדון, מעט יותר מחודש לאחר שהובילו לזכייה היסטורית בגביע יול"ב.
היום החלום הזה התגשם. בעבור כל אותם אוהדים, שהעונה ההיא זכורה להם כאחת העונות החוויתיות ביותר שנראו במלחה, זהו "מעורר-נוסטלגיה" חזק מאין כמותו. חזרה של שחקן שהיה סביבו קונצנזוס חסר תקדים בתקופתו מנגנת על מיתרי הזיכרון והאמת היא שקשה להתייחס להחתמה בצורה מקצועית, כי לפני הכל ומעל הכל – היא פשוט מרגשת.
חייו של אוהד הם חיים מוזרים. הוא עוקב אחרי הקבוצה באופן אובססיבי כמעט, הולך למשחקים, בבית ובחוץ, מתעניין במצבם המשפחתי של השחקנים הזרים וחרד למשמע הצטרפות או עזיבה של שחקן כזה או אחר. אך לפני הכל, האוהד חי את ההיסטוריה: הרגעים המשמחים והעצובים, השחקנים הטובים והגרועים, האירועים הביזאריים והאירועים שכולם זוכרים.
את סולמון כולם זוכרים, קשה לשכוח: ההקפצה החיננית, שמלווה בדילוגים, כאשר הוא מוליך כדור להתקפה, המבט הרצחני בעיניים, שמלווה בטראש-טוק, רגע אחרי עוד סל גדול בהתקפה או מהלך הגנתי גדול. ומעל הכל – התשוקה והווינריות, שמלווים בחיוך ומאפשרים לאוהדים להאמין שהכל אפשרי.
 |
| וויל סולומון במדי הפועל ירושלים. חוזר לאדום |
|
| |
כי אחת התחושות הטובות ביותר שאוהד יכול לחוש היא האמונה שאפשר לעשות הכל, ולא בגלל מזל או הסתברות, שיביאו לניצחון ספציפי או לזכייה מקרית, אלא בגלל הקרבה ויכולת. החזרה של "הדג" לעיר הקודש לקדנציה שניה היא בדיוק מה שהיה חסר לאוהדים בשביל לעשות את מה שהם כל כך אוהבים לעשות – לטפח ציפיות. רק שהפעם, לאור הסגל הנבנה וזהות המאמן, ייתכן והן לא מוגזמות.
אבל עזבו את זה. תזנחו את ההערכות בדבר כושרו של סולומון, התהיות בדבר התאמתו ליובל נעימי או ליוגב אוחיון והמחשבות על הפוטנציאל הקיים בסגל של עודד קטש.
 |
| אוהדי ירושלים. חזרתו של סולומון מרגשת עוד לפני שהוציא הגה מהפה (שי לוי) |
|
| |
אני מציע שתחיו את הרגע, כי כאוהדים אין הרבה רגעים מאושרים, כמו אותו הרגע שבו הגיבור הנוסטלגי מגיח מבעד לדלת שכבר חשבתם שנסגרה, ועוד לפני שהוציא הגה מהפה, או נקט פעולה ממשית כלשהי – הוא כבר ריגש אתכם. אותי לפחות הוא ריגש.
הכתוב הינו טור דעה