נדמה שההפסד הביתי של מכבי תל אביב לכוכב האדום בלגרד סימן נקודת שפל חדשה בעונה המסוייטת שעוברת על הצהובים, אבל נדמה גם שזהו משפט שחוזר שבוע אחר שבוע. איבוד יתרון פה, קריסה מנטאלית שם, ככה מגיעים למאזן 12:6 ולתחתית טבלת היורוליג.
אצל היריבה המרה מירושלים המצב דומה, אבל שונה. מצד אחד העפלה מהמקום השני בבית המוקדם ביורוקאפ ומאזן 1:2 חיובי בטופ 16, מצד שני מקום רביעי בלבד בליגה, ריטואל קבוע של פיגור בפתיחת משחקים, ובאופן כללי כדורסל מבולגן ויחידני.
בגאצקיס מאוכזב (מגזין אין אילת) אם על איינרס בגאצקיס אפשר קצת לחוס (אם כי ימי החסד מתחילים להיגמר), מסימונה פיאניג’אני, השם הגדול ביותר שהגיע לבירה למעט אמארה סטודמאייר, מותר לצפות ליותר. כשהאיטלקי נחת בירושלים הזכירו את התקופה שלו בסיינה, איתה הגיע פעמיים לפיינל פור של היורוליג. האיטלקים הציגו אז משחק התקפי שוטף וקבוצתי, וצלפו מכל פינה, בעיקר מעבר לקשת.
ירושלים של העונה? מקום עשירי במפעל מתוך 16 בנקודות, 13 באסיסטים למשחק, ומקום אחרון במספר הזריקות לשלוש. איפה הדיבורים והמוניטין של פיאניג’אני, ואיפה הביצוע. נדמה שמכל ההילה סביבו, נשאר רק הטמפרמנט החם והצעקות בפסקי הזמן. גם הלטבי לא חף מאשמה. “צעקתי על השחקנים לבצע עבירה”, “אני כועס מאוד”, “לא מבין למה אנחנו לא יציבים”, אלו רק חלק מהציטוטים של המאמן אחרי משחקים של קבוצתו, ומדובר רק בחודש ימים.
בראד גרינברג. היחיד שרשם הצלחות הוא דווקא האלמוני מכולם (יניב גונן)בגאצקיס, פיאניג’אני, בראד גרינברג, ז’אן טבק, נבן ספאחיה, וינקו יאלובאץ’. כולם מאמנים זרים, כולם מאמנים טובים שגם הצליחו בקבוצות אחרות, אבל בארץ נחלו כשלונות ברמה כזו או אחרת. דווקא גרינברג, האלמוני מכולם, הוא זה שהצליח הכי הרבה עם האליפות ההיסטורית עם מכבי חיפה.
מספיק לחפש רחוק. אין צורך. הרבה מאוד מאמנים ישראלים, ותיקים וצעירים, היו יכולים לעשות תוצאות דומות, אם לא טובות יותר. המנטליות שונה, ההתייחסות שונה, משהו פשוט לא מתחבר בין הכדורסל הישראלי למאמנים הזרים, וזה מוכח פעם אחר פעם. לא צריך לייבא מארצות רחוקות את מה שאפשר למצוא גם במכולת מתחת לבית.
הכתוב הינו טור דעה.