הנה סיבה למסיבה

אתם לא מכירים את זה? מכבי מגיעה אחרי זכייה בתואר ולפני משחק קריטי נגד ז'לגיריס ביורוליג. בתקשורת מספרים פתאום, באמצע העונה, על מו"מ להארכת חוזה של דייויד בלאט, ומדווחים על מחשבות פרישה של דייויד בלו. דמונד מאלט מחליף ברוטציית הזרים למשחקי הליגה את דווין סמית', מי שהיה הטוב ביותר במכבי בחצי הגמר נגד חולון, בעיקר כי בלאט חושש לאבד את מאלט לקראת הטופ 16 אחרי שהוקפא על הספסל לאורך כל השבוע שעבר.
 
וירושלים? כשכולם דיברו על שבוע הגביע הם היו רחוק מכאן במחנה אימונים ביוון, וניסו להתגבש לקראת החלקים האחרונים של העונה. הקבוצה המושמצת, שלא רק שנותרה מחוץ לארבע האחרונות בגביע אלא גם דורגה מחוץ לארבע המובילות בליגה, יודעת שמשחק ביתי אחד טוב נגד מכבי ת"א יכול להצית מחדש את החלקים הכבויים שלה. ובואו נזכור גם את הצורך הקטנטן, אם אפשר להגדיר את זה ככה, של שרון דרוקר להראות להנהלת מכבי ת"א שטעתה לגביו, במשחק הראשון שלו נגדה מאז שימש בה כעוזר מאמן.

בורשטיין ואוחיון. המנהיגים עמוק בחודש פברואר (יוסי ציפקיס)

ובקיצור, כשהתנאים הם כאלה ומדובר בסופו של דבר בחלק ממחזור ליגה שגרתי, נולד בדרך כלל משחק עם תוצאה גבוהה, אחוזי קליעה טובים וכזה שהוא כיף לצפייה, בדיוק כפי שקרה הפעם. העניין הוא, שבמשחק בין הפועל ירושלים למכבי ת"א יש תמיד יוקרה וגאווה של מועדונים, ולכן אף פעם אי אפשר להתייחס אליו כמשחק של הנאה בלבד. תמיד יש מעבר לזה.
 
כמו בתסריט הקלאסי ירושלים באה עם המון מוטיבציה והיתה ראשונה לכל כדור תועה, תוך שהיא מנצלת רכות וצבע אוורירי במיוחד של היריבה שלה. מכבי באה בדיוק כמו שקבוצה שזוכה בתואר באה: מזיזה רגליים בהתקפה, אבל לא כל כך בהגנה.
 
בסופו של דבר, ובמיוחד במשחק שארך 45 דקות, הסגל הארוך יותר ניצח (עשרה בת"א עם עשר דקות לפחות, לעומת שמונה בירושלים), אבל המשחק הזה פחות חשוב מאלה שעוד יבואו: מכבי מגיעה לרגעים המכריעים של הטופ 16 עם קאדר שבו סופו הוא למעשה המחליף של הנדריקס, ומאלט הוא המחליף של אוחיון. יקום מי שחשב שככה יתפתחו השבועות האחרונים.
 
ירושלים, על אף ההפסד, הוכיחה שעם מלוא הכבוד לחולון או ראשל"צ שהגיעו לחצי גמר הגביע, יש לה בונוס משמעותי מאוד לקראת הפלייאוף: הישראלים.

קוקיה וכדיר. הישראלים של ירושלים הם בונוס משמעותי (משה חרמון)