אני זוכר בדיוק איפה הייתי באותו יום בתחילת חודש אפריל 2004, היום ששינה לי את התפיסה לגבי כל מה שקשור לספורט.
אמנם ראיתי כבר לפני את מנצ'סטר יונייטד יוצאת מבור כל הבורות על הבמה הבכירה ביותר בכדורגל מול באיירן מינכן אבל אף פעם לא הרגשתי על בשרי מה זה להיות, בהפרש של כמה דקות, בשפל המדרגה ואז על גג העולם.
את המהלך שאני מדבר עליו כולכם זוכרים. ז'לגיריס מובילה ב-5 נקודות על מכבי שיצאה להתקפה, וויצ'יץ' קלע אחרי ריבאונד ועבירה שלחה את הליטאים לקו, 2.2 שניות לסיום. גוסטאס, שחקן עם נתוני קו מרשימים מחטיא פעמיים, טנוקה בירד נכנס לצבע לפני הזמן ומכבי מקבלת הזדמנות. שאראס יצא בחמש עבירות וגור שלף מעיף כדור עמוק שמגיע לשחקן הכי נמוך על המגרש שמסתובב וכופה שוויון מדהים.
 |
| שארפ אומר שלום. ספורטאי ענק עם מעט מאוד רבב (יוסי ציפקיס) |
|
| |
את ההארכה מעטים זוכרים, רק כי לאף אחד לא היה באמת ספק מי ינצח. עוד לפני אותו היום מאוד אהבתי את מספר 6, שחקן שלא בורך בשום נתון יוצא דופן, אולי אפילו להיפך וידע תמיד מה הוא יכול לעשות ומה לא. בימים שהרגליים שלו עוד היו צעירות הוא היה חודר פנימה ומצליח להתחמק מכל הידיים הגבוהות כדי לשים סל ולהתרסק על המועדדות מאחורי הסל כמו שהוא אוהב.כשהקליעה הייתה הכלי המרכזי שלו הוא היה פותח מאהל בפינה של קו השלוש עד שהוא קיבל את הכדור. אז הוא שיחרר במהירות, לקח גם את העבירה אחרי ספק הצגה ונפילה על התחת, בדיוק בזמן כדי לתת חצי חיוך למצלמה כשהשופט עושה פנטומימה למזכירות.
ספורטאי ענק, עם מעט מאוד רבב, הרבה רגעים גדולים ומחויבות ענקית לאוהדים שלו שרק להם הוא הרגיש שהוא חייב משהו. לא לתקשורת, לא לקבוצות האחרות (שכיבות הסמיכה מול הפועל), ולא לנבחרת, רק לאולם המלא בימי חמישי. אחרי כמעט 20 שנה, מבלי שבאמת הוא יודע עברית, כדורסלן שמבחינתי הוא ענק פרש. אני רוצה להגיד תודה.
הכתוב הינו טור דעה