יום שני, 19.10.2009. הכל הולך להתהפך בשניה. כבל של קומקום חשמלי. זה מה שהולך לשנות לי את החיים, לסיים לאבא את החיים ולסדר לי חיים חדשים ממה שהכרתי עד עכשיו.
אחת עשרה ועשרים בבוקר. בדיוק סיימתי עוד אימון. אני בדרך החוצה, חוזר לשיחה שלא נענתה. "רגב אני לא מוצא את אבא, תתקשר לבדוק שהכל בסדר ותחזור אליי". אני מתקשר לאבא, אין תשובה. מתקשר לעזר: "תבוא מהר הביתה, אבא לא טוב".
ידעתי שהכל נגמר, אין יותר אבא. לא חשבתי בכלל לכיוון שאבא החליט שדי, שהספיק לו העולם הזה. הדרך לבית ברמת אביב לוקחת ביום רגיל עשר דקות מהאזור שלי. באותו בוקר של יום שני הזוי היא ארכה 26 דקות. עוד סימן מדאיג להלך הרוח של אותו היום. בראש רצה המחשבה של הדקות האחרונות שלנו אתמול בערב, חבל שלא נשארתי לחיבוק ארוך יותר.
אני שוקל 72 קילוגרם. באותן הדקות שקלתי 255. השרירים נעולים כמו פלדלת, זיעה קרה נוטפת מהראש עד הרגליים. מה יהיה עכשיו? אני לא מכיר חיים בלי אבא, הוא היה כזה חי אתמול בערב, לא הגיוני שמשהו לא טוב קרה.
אני עולה במעלית לדירה. שקט מדי. שקט בדרך כלל לא מבשר על טוב. עדיף שיהיה רועש מאוד, רק לא שקט. אני נכנס לדירה ורואה את השכנה שגרה ממול, אישה מקסימה ובקול מנחם היא אומרת לי "בוא תשב ותשתה מים". כשמישהו מציע לך כיסא ומים, תדע שיהיה קשה לקום. זה מה שעבר לי בראש באותו הרגע.
|
מוני פנאן ז"ל ובנו רגב |
|
|
"אתה בסדר?", היא שואלת. אני בכלל לא עונה, פשוט עובר לשבת על השיש ומסתכל החוצה כמו שאבא היה עושה כשהיה חושב. כבר לא היה צריך להגיד לי כלום. הכל הרגיש לי שהוא כבר בעולם אחר. חשבתי על התקף לב שתפס את אבא בזמן שניקה את המרפסת. טעות.
פתאום מהקומה העליונה אני שומע מוניטור וצפצוף ארוך ורצוף. קיוויתי שזה משהו מבחוץ, אבל כמה שניות אחר כך אמא ירדה במדרגות, הניחה ידיים על הפנים ואמרה "אבא נפטר".
בלי שניה לעכל, הטלפון שלי צילצל. לא יודע מה גרם לי לענות באותו הרגע, אולי קיוויתי שזה הוא בצד השני של הקו מתקשר להציק כמו תמיד. "יש שמועות שאבא שלך התאבד. אתה מעוניין להגיב?", נשאלת שאלה עיתונאית מהקו השני. זו רק ההתחלה של מחול השדים שאני עתיד לעבור מאותו יום שעד עכשיו לא ברור לי אם קרה או לא.
אנשים קרובים מתחילים לזרום אלינו הביתה. עדיין בשוק מוחלט עוד פיזרתי חיוכים נבוכים שלאט לאט הופכים לבדיחות שחורות ומטומטמות. מי שמכיר אותי יודע שאני אוהד גדול של ההומור השחור שהופך למציאות באותם רגעים בלתי נקלטים. אני מוצא את עצמי מרגיע אנשים שיהיה בסדר שעתיים אחרי ההתאבדות של אבא ובכלל עוד לא מבין איפה נמצא הצד שלי בסיפור.
המשטרה מפנה אותנו מהבית למטרות חקירה או חיפוש, עד היום לא ברור לי. כולם מתרכזים בלובי של הקומה. זה בכלל נראה כמו קבלת פנים של חתונה גרוזינית, מה הקשר למוות עכשיו? מי הדביל שהמציא התאבדויות? ומה הקשר של אבא לבחור הזה?
|
"האנשים החלו לזרום אלינו הביתה" (אור שפונדר) |
|
|
קוראים לבני המשפחה להיפרד מאבא. נתתי לאמא וללירון לעלות קודם כי רציתי להיפרד לבד, רגעים אחרונים של אבא ובן. היינו דבוקים אחד לתחת של השני כל כך הרבה במכבי ובעצם לא הספקנו להתעמק ברגעי הלבד המשותפים שלנו.
אני עולה במדרגות להיפרד. אבא מכוסה בסדינים על הרצפה, הכל מסודר ובמקום כמו שהוא אהב, סצינה מסרט. לא ייאמן. אחד מאנשי הצוות שקבעו את מותו מסיר את הסדין מפניו של אבא. בחיים לא ראיתי את אבא כל כך שקט ורגוע, קצת חולני לומר, אבל ממש שמחתי בשבילו. הוא היה בטירוף חושים מהיום שאני זוכר אותו עד היום שעזב.
נשקתי לו במצח, ליטפתי את הזיפים שלו שכה אהבתי. קמתי, לחצתי את הידיים של השוטרים שהיו מסביב כאילו שאני מפכ"ל המשטרה בכבודו ובעצמו וירדתי חזרה לחדר שלו. אבא אהב לתת כבוד לאנשים, אז נראה לי הגיוני שגם ברגע כזה אני צריך לנהוג כך.
ארבע שעות אחרי שנפרדתי ממנו זה נפל עליי. זה קרה כשמחקתי את השם שלו ממכשיר הטלפון הנייד שלי. הוא היה רשום שם כ"אבא תותח". פחדתי שבכל פעם שאשתמש במכשיר יישבר לי הלב לחתיכות, אז מחקתי. מחקתי והתפרקתי. לא יודע אם להרבה אנשים ייצא בתקופת חייהם לבכות כמו שעשיתי באותו הרגע, הייתי חייב את זה. אם אבא היה רואה את זה הוא היה מתעצבן, הוא תמיד היה נלחץ כשהוא ראה מישהו עצוב. הוא לא יכול היה להרשות לעצמו שמישהו קרוב אליו נשבר, הוא היה משתגע מזה.
|
רגב ולירון פנאן. "הוא היה נלחץ כשראה מישהו עצוב" (דרור עינב) |
|
|
השבעה הזאת הזויה עוד יותר ממה שאבא החליט לעשות לעצמו. אנשים קרובים ורחוקים, בני משפחה שבכלל אני לא מכיר, אנשי תקשורת, ספורט וכל מי שרק יודע היכן זה רמת אביב הגיע. רק אחד חסר לי, אבא. מזל שהוא לא רואה את הבלאגן בבית ואת הלכלוך. הוא היה בועט לכולנו בתחת החוצה.
בדרך כלל בשבעה נורמלית אנשים באים לנחם. במקרה שלנו המון אנשים באו, שמו לי יד על הכתף ואמרו לי בבהירות שאני הולך לעבור גיהנום עלי אדמות. כנראה שגם הם יודעים אילו אנשים רעים יש בעולם הזה. עיתונאים כל הזמן מתקשרים ומנסים לשכנע אותנו לדבר עם התקשורת. הם רוצים "לעזור" לנו לפי דבריהם. עוד עזרה כזאת ואבדנו.
בכלל, אני לא מבין למה המוות של אבא שלי צריך לעניין מישהו שהוא לא חלק מהמעגל הקרוב יותר או הפחות, למה אנשים כל הזמן כל כך עסוקים במה שקורה במשפחת פנאן? אני רק יכול לומר שלקח לי חודש עד שהצלחתי לראות שוב חדשות או סתם לקרוא עיתון וגם זה היה בלב כבד מחשש אראה את אבא בטלוויזיה.
אין לי שום דבר נגד כל הכתבות או הסרטים שעשו על אבא מאז שהלך, שיכתבו ויראו מה שהם רוצים אבל אני לא מסוגל לראות אותו כל כך חי עם תנועות הגוף והחיוך כשבעצם הוא כבר איננו. מזל שהוא לא כאן כדי לראות ולשמוע את כל מה שאומרים עליו.
|
מוני פנאן. "לקח לי חודש עד שהצלחתי לראות חדשות או לקרוא עיתון" (שי לוי) |
|
|
אפשר לומר על מוני הרבה דברים, אך מי שהכיר אותו יודע שהדעה של אנשים היתה הכי חשובה לו מהכל. כשהיה שומע שמישהו אמר עליו מילה טובה הוא היה מכריח אותנו לספר לו את זה שוב ושוב עד שכבר היינו אומרים לו שיעזוב אותנו בשקט.
אם יש משהו אחד שקשה לי במיוחד איתו, הוא העובדה שאבא יושב שם למעלה ורואה שלא כולם אוהבים אותו כמו שחשבנו. הוא בטח שבור מזה לרסיסים, אני מתאר לעצמי שזו אחת הסיבות למעשה שעשה. הוא כבר הבין שאנשים לא יסתכלו עליו כ"מוני האהוב" והכל יכול וזה כל מה שהוא ידע להיות. אז לאן כבר ימשיך מכאן?
אני חושב עליו כל הזמן. אם הוא חשב עליי לפני שהתאבד, אם אכל ארוחת בוקר, אם הוא ישן בלילה שלפני, אם הוא בכה, אם ישב וחשב על מה שהוא הולך לעשות... בכל פעם שאני מנסה להריץ לעצמי את הסצנה בראש של מה שהיה שם, המוח שלי בורח למקומות אחרים, כאילו מגונן עליי ממחשבות שיכולות לפגוע בי. גם אם הייתי שם באותן שניות ורואה הכל בעיניים שלי, לא הייתי מסוגל להאמין. זה קטע מסרט בכלל, זה לא קורה לאנשים נורמלים. קוראים על זה בעיתונים ורואים על זה סרטים, אבל זה לא באמת קורה. זה בומבסטי מדי.
|
רגב פנאן באזכרה לאביו. "אני חושב עליו כל הזמן" (דרור עינב) |
|
|
שלא תבינו אותי לא נכון. אני חושב שהתאבדות בסיטואציות מסויימות בלתי נמנעת, אני יודע שאבא היה מעדיף את זה על פני מוות במיטה בבית חולים, גם בלי כל קשר לכל הבלאגן מסביב. אתה מחליט מתי ואיך אתה עוזב את העולם הזה, מחליט ממי להיפרד ואיך, ממש דיל פנטסטי.
יצא לי לחשוב הרבה על אנשים אובדניים ועל איזה קו אופי שמשותף לכולם. זו עדיין תעלומה גדולה בשבילי, אבל נראה לי שהצלחתי לעלות על אחד: קיצוניות. אנשים שטיפסו הכי גבוה וצללו לתהומות הכי עמוקים, אנשים שחוו רע לתפארת ואת הטוב בשיאו.
אני יכול בהחלט לומר שאבא היה אחד כזה. כשהיה לו טוב אז היה הכי טוב שיכול להיות וכשהיה רע, אז סוף העולם הגיע. מכל הקרנבל הזה קשה לי עם מה שאנשים יחשבו על אבא שבשבילי היה הגבר שבגברים, שלימד אותי שעדיף למות מאשר להתהלך עם כבוד לעוס ורמוס, שהדבר הראשון שצריך לחפש בחיים הוא לעזור לאנשים, גם אם זה המולטי מיליונר שלא צריך עזרה וגם אם זה התפרן הגדול ביותר.
בשבילי הוא נקי יותר ממפת שבת. כל מה שאני ראיתי ממנו היה עולם ומלואו של לב, אכפתיות ועשייה. וכולם מציירים אותו כנוכל. אני לא מבין גדול בנוכלות, אבל בואו אסביר לכם דבר אחד קטן: נוכל זומם, עושה, בורח ואז נהנה על אי בודד או עיירה ציורית.
|
תמונה לזכרו של מוני פנאן. "הוא לא ברח או חי תחת זהות בדויה" (שרון קביליו) |
|
|
אבא שלי התאבד. בנאדם לא מבצע מזימה כזאת ביודעין שיסיים את חייו יום אחד. הוא לא ברח והוא לא חי בקריביים תחת זהות בדויה. הוא לקח את חייו שלו כי משהו שלא ידוע לי קרה. הוא לא נהנה מהכסף במקום שלא ימצאו אותו. הוא מת. תאמינו לי, אני נישקתי את הגופה.
נשאר לי רק להמשיך את המורשת של מוני: להיות טוטאלי ולהיכנס באמ-אמא ובאב-אבא של דברים שהוא עשה. עד הסוף ומכל הלב. אני מבטיח לך אבא שאני הולך להיות השליט הבלתי מעורער לכל הדברים שאני עושה, בדיוק כמו שאתה היית כל חייך. ועל זה אין אחד שיקום ויגיד שאני מדבר שטויות.