אם יש דבר שאנחנו הישראלים טובים בו, זה חישובים. משחר האנושות היהודים התעסקו במספרים (תשאלו את הדג נחש). “אם נוציא ארבע נקודות מוויילס אפשר לעלות ליורו”, “תיקו בחוץ מול בלגיה ישאיר לנו סיכוי”, אלו שתי אמירות מהקמפיין האחרון בלבד. את יורו 2016 ראינו על מסכי הטלוויזיה, אדן הזאר וגארת’ בייל לעומת זאת הריחו את הדשא הצרפתי מקרוב גם ברבע ובחצי הגמר.
תשעה חודשים עברו מאז משחק הפתיחה של קמפיין מוקדמות המונדיאל מול איטליה. הכחולים לבנים נראו לא רע בסמי עופר, טל בן חיים כבש שער מופלא מעל ידיו של אחד השוערים הגדולים בעולם, אבל צ’ירו אימובילה נעץ 1:3 והחזיר את כולנו לקרקע. עוד דבר שאנחנו מציגים בו יכולת מרשימה ועקבית הוא ‘הפסדים בכבוד’.
התוצאות בקמפיין, אגב, לא רעות עד כה. תשע נקודות מחמישה משחקים, על פניו הספק לא רע לנבחרת בדרג הרביעי. הנקודה המאכזבת היא בעיקר היכולת. שניים מתוך שלושת הניצחונות הגיעו עם 1:2 צמוד וצפוף על נבחרות נחותות בדמות מקדוניה ואלבניה, כשגם על ה-0:3 באלבניה, למרות שזו תוצאה בהחלט מרשימה, מי שהיה צריך לקבל זר פרחים הוא השופט דניס אייטקין.
אבל העניין המרכזי הוא בכלל אחר – ישראל היא נבחרת דרג רביעי שלא רואה עצמה ככזו. לפני מוקדמות יורו 2016, הנבחרת מציון הייתה מדורגת במקום ה-23 ביבשת, קרובה יותר לעלייה לדרג השני מאשר נשירה לרביעי. לקמפיין הנוכחי היא כבר הגיעה מקבוצת האיכות הרביעית. לא שדרג גבוה יותר היה מציל אותה מהגרלה מול שתי אלופות עולם לשעבר, אבל בכל זאת.
אחרי ההגרלה הקשה, אחת המטרות הבלתי מוצהרות אך הברורות מאליהן הייתה העפלה חזרה לדרג השלישי לקראת טורניר מוקדמות יורו 2020 (המסובך מאוד, יש לציין). כרגע, החבורה של אלישע לוי (בתקווה שלא תפסיד לאלבניה) טיפסה שני מקומות בדירוג האירופי מרגע ההגרלה – מהמקום ה-30 ל-28, דירוג שאגב, היה מותיר אותה בדרג הרביעי גם אם ההרגלה הייתה נערכת מחדש.
ההבדל ואולי גם המזל הוא שבמוקדמות היורו יהיו עשרה בתים, בניגוד לתשעה במוקדמות המונדיאל, מה שכרגע ישלח אותנו חזרה לקבוצת האיכות השלישית. החדשות הרעות הן שטורניר המוקדמות ייפתח מאוחר מתמיד בגלל שינוי הפורמט, עוד כמעט שנתיים, ויש עוד הרבה מאוד זמן לשינויים. אם לפשט את העניינים לקראת המשך הקמפיין – תשע נקודות נוספות מתוך ה-15 יהיו הישג נהדר, שיפיח תקוות מחודשות להגרלה סבירה בקמפיין הבא. ככה נוכל לחזור לחישובים, אחרי שרחמנא לצלן זנחנו אותם לקראת המונדיאל ברוסיה.
מטרה מספר שתיים, ואולי המשמעותית יותר, היא הצערת הנבחרת ובניית השלד לשנים הבאות, מנטרה שנשמעת פעם אחר פעם, קמפיין אחר קמפיין. נכון, על פניו נעשה הוויתור המתבקש על טל בן חיים ויוסי בניון (למרות חצי שני נפלא לעונה), אך קודם כל זה ויתור שהרבה יותר פשוט לעשות כשהשניים בני 35 ו-37, ושנית, פתאום במשחק האימון מול מולדובה השניים ראו דקות לא מעטות.
יש שיצדיקו זאת ויגידו שהייתה זו הופעה פרידה מהמדים הלאומיים, אך באותה מידה זו יכלה להיות הופעת בכורה לעומר דנינו, מנור סולומון, או הופעת ‘חישול’ לשחקנים דוגמת גידי קאניוק ודוד קלטינס (שדווקא כן שיחק 45 דקות). מעבר לכך לשניים, שנתנו כל כך הרבה לנבחרת הלאומית – לשווייצרים עוד יש סחרחורת מבניון ובן חיים ודאי עולה בסיוטים של דוד טרזגה – מגיעה הופעת פרידה רשמית ומכובדת יותר. אם זו בכלל לא הייתה הופעת פרידה מול מולדובה אלא שינוי אג’נדה, זה יהיה מוזר הרבה יותר.
תהליך ההצערה בולט בהיעדרו דווקא באחת העמדות החשובות ביותר, עמדת השוער. נכון, גם בליגת העל דודו גורש חווה פריצה בשלב מאוד מאוחר של הקריירה, אך גם בהפועל באר שבע הבינו שכנראה הגיע סופו של הרנסנס, והציבו במקומו את גיא חיימוב בין הקורות.
צריך לומר את האמת, במדינת ישראל אין שוער שנמצא ברמה מעל כולם. תשאל חמישה אנשים ברחוב מי השוער הטוב בישראל, תקבל לפחות שלוש תשובות שונות, אם לא יותר. למרות זאת, אם המחשבה היא באמת מוכוונת מוקדמות יורו 2020, קמפיין אותו יפתח גורש כשהוא בן 39, יכול להיות שמאמן הנבחרת צריך לדעת ‘לשחרר’ גם את אחד השחקנים המועדפים עליו ולתת את הכפפות לשוער צעיר, גם אם זה יעלה בספיגת שערים לא מחויבי המציאות מפעם לפעם.
למרות כל אלה ואחרי חצי קמפיין, אפשר להגיד, הכל בסדר. ליורו כנראה לא נעלה, גם אם “נוציא תיקו באיטליה ואז הכל אפשרי”. בסופו של יום נבחרת ישראל מדורגת שלישית בבית, מקום אחד מעל הדירוג המוקדם שלה. אולי היכולת לא מרשימה, אולי לא רואים ‘טביעת אצבע של מאמן’ כמו שאוהבים לחפש אצלנו, אבל לשם שינוי יש תוצאות. בואו נפנים: בהצהרות אנחנו לא רעים, בחישובים ומספרים אנחנו אחלה, בכדורגל, מה לעשות, קצת פחות. הכל בסדר, בואו נהנה ממש שיש.