כולם מדברים, ניס עושה

יש משהו במנטליות הישראלית שמקשה עלינו להודות בטעויות. אבל בנינו, כשצריך לפרגן אז מפרגנים, כשמגיע אז מגיע, למרות ההפסד.

הנבחרת הצעירה של ישראל מעוררת גאווה. נראה כי טורניר היורו לנבחרות צעירות שהתקיים כאן בקיץ האחרון העלה מעט את קרנה ומאז, בניגוד לשאר הכדורגל הישראלי, היא פשוט מתנהלת נכון. ואין מה לעשות, כשהדברים מתנהלים נכון מאחורי הקלעים, רואים זאת גם על כר הדשא.

לפני שאתייחס למשחק עצמו, מילה טובה על הארגון. בהתאחדות הבינו כי את אצטדיון ר"ג המיושן שווה להחליף באחד ממתקני הכדורגל היפים והמרשימים שנראו כאן לאחרונה. נכון, יציעים מאחורי השער אין, אך בנינו, הם גם לא ממש הכרחיים באצטדיון המושבה.

עוד הבינו בהתאחדות כי קהל שיהנה מחווייה נעימה במשחקי הנבחרת הצעירה, ינהר למגרשים גם במשחקי ליגת העל ובמשחקי הנבחרת הבוגרת. מחיר הכרטיסים עמד על 20 שקלים, החלטה מבורכת. נכון, יכול היה להגיע קהל רב יותר, אך בכל זאת מדובר בערב גשום והתהליך הזה עוד יניב את פירותיו בעתיד.

באשר למחליפו של גיא לוזון, נותר לנו רק להוריד את הכובע. מיכאל ניס נחת בארץ והגבות הורמו עוד לפני שפצה את פיו. למזלנו, עברית הוא לא ממש יודע, התקשורת חגגה והוא שתק ועבד.

דיא סבע כובש. משחק התקפי וקצבי של ישראל (חגי ניזרי)

הסגל שזימן מורכב מתמהיל הקמפיין הקודם בשילוב רוח צעירה וחדשה, דבר שיצר בסיס כישרוני, רעב ולוחם. כיף לראות את השחקנים האלו, שרובם ככולם לא באים לידי ביטוי באותו אופן בקבוצות האם שלהם, מתעלים על עצמם ונלחמים. אז נכון, המנטאליות הישראלית ניצחה גם הפעם, ואחרי אינספור מהפכים לאורך המשחק, הפסדנו בבית לנבחרת שלא הייתה טובה מאיתנו, אך היה זה אחד ממשחקי הנבחרת הגדולים ביותר שנראו כאן אי פעם. לא שווה?

זה יישמע מוזר, אך הדבר שאהבתי מכל במשחקיה האחרונים של הנבחרת, הוא המשחק ההתקפי, המסתכן, וכמעט נטול ההגנה שלה. ההוכחה הגדולה ביותר היא השער הראשון שספגה הנבחרת בדקה ה-16, כדור עומק שחתך את כל קו ההגנה כאילו לא היה קיים והשאיר את איבן קבאליירו לבדו מול ברק לוי. דבר דומה קרה גם בשער השלישי.

אך מנגד, בזמן שמאמנים משחררים כותרות לאוויר כמו: "נבוא לנצח", "לא נסתגר", "זה משחק על החיים שלנו" וכהנה וכהנה, סוף סוף ניס הציג לנו נבחרת שמשחקת כדורגל התקפי, שלוחצת, שמשאירה את החלק האחורי חשוף כדי להפעיל את כל הכלים ההתקפיים שלה, שלוקחת סיכונים (לא רק על הנייר), במטרה לספק תצוגה נעימה לעין.

אוהדי הכדורגל לא מגיעים למגרשים כדי לראות שחקנים מתמסרים לרוחב, הם לא מגיעים למגרשים כדי לראות את הכדורים הולכים אחורה, הם לא באים למגרשים כדי לראות שחקן מתפתל על כר הדשא במטרה למשוך עוד קצת זמן או כדי לראות בונקר.

עומרי אלטמן, מונס דאבור ולוטם זינו לפני המשחק (חגי ניזרי)

אוהדי הכדורגל מגיעים למגרשים כדי לראות שחקנים מקבלים כדור ופורצים עם הפנים קדימה, הם באים למגרשים כדי לראות יצירתיות, תעוזה, מחץ. שחקנים כמו גדי קינדה, מונס דאבור, עומרי אלטמן, עאהד עזאם ודיא סבע פשוט עושים את זה נכון. כל כך הרבה דובר על הצורך במגנים שעולים להתקפה ומעיזים, סוף סוף הדיבורים האלו מתגלים לנגד עיננו הלכה למעשה.

הדבר המעודד ביותר בכל הסיפור הוא שמדובר בנבחרת הצעירה. אם הכלים שניס מספק לשחקניו יחדרו לסגנון המשחק שלהם גם בעתיד, הרווחנו. לנו רק נותר לקוות שנראה כאן יותר מאמנים שנותנים לשחקנים שלהם לשחק פתוח ופחות כאלה שבאים להסתגר.

נכון, מדובר בסיכון ממשי, כשלעתים על כף המאזניים מונחות אפילו יותר משלוש נקודות, אך כאן מתחילה ונגמרת הבעיה המקצועית בכדורגל שלנו. התועלת בטווח הארוך תשפיע הרבה יותר מהתועלת המיידית. מיכאל ניס הראה לנו איך עושים את זה נכון.

הכתוב הינו טור דעה