מדהימה, לא נתפסת, יחידה במינה ובעיקר מפתיעה כל-כך. יש הרבה דרכים לתאר את ההופעה של מכבי תל אביב בגמר גביע המדינה, אבל כנראה שהגדרה אחת פשוט לא תהיה מספיקה.
מכבי ת"א שטפה את המשחק, הייתה רעבה כל-כך והוכיחה שגם עם הרכב חסר ושובע אדיר, היא כנראה קבוצה שעוד יזכרו למשך שנים.
אפשר לומר הכל על התקציב הבלתי מוגבל, הסגל הלא נגמר והכל יהיה נכון, אבל על הדשא בגמר גביע המדינה היו שחקנים כמו יואב זיו (הרבה מעבר לשיא), יובל שפונגין (לא זכר כבר מה זה דשא), דן איינבינדר ומהראן ראדי (אף פעם לא זכו לקרדיט אמיתי בקישור) וראדה פריצה (שיחגוג 35 בקרוב וכבר אף אחד לא בנה עליו). שחקנים שבקלות יכולים היו למצוא עצמם בקבוצה הרבה פחות טובה, אבל במכבי תל אביב האמינו בהם והם סיפקו את הסחורה.
 |
| ראדה פריצה חוגג (יניב גונן) |
|
| |
בהפועל באר שבע המצב עגום והוא בהחלט יכול היה להיות אחרת. הבעלים אלונה ברקת, שיצאה עם הודעה על החלפת המאמן בזמן הכי פחות טוב שיש, שילמה על-כך בעשירייה בשני משחקים. אני בטוח שאם ברקת הייתה ממתינה מעט, ב"ש הייתה מהווה לפחות יריב הגון לסוללת הצהובים.
מגמר גביע המדינה הבנו דבר אחד ברור - לא רק השחקנים הם אלה שעושים את ההבדל, אלא הצוות המקצועי, הניהול, השקט והרעב לתארים, ואת זה יש העונה לקבוצה של פאקו אייסטרן, שלקחה את כל הקופה. אם קבוצות בארץ רוצות להצליח שילמדו מהניהול השקט של ג׳ורדי קרויף ולאו דווקא מהשחקנים שהוא מביא לארץ, שם הוא לא נחל הצלחה גדולה.
הכתוב הינו טור דעה