בוודאי שאחרי מחזור גביע חגיגי שכזה חשבתם שננצל את הבמה הזאת כדי לכתוב על המפגש הטעון בין בני לוד לבית"ר ירושלים. הרי למה להתעסק בכדורגל אמיתי כשאפשר לזרוע עוד שנאת חינם?
יכול להיות שאני יורק לבאר ממנה אני שותה ובשנים האחרונות כל פעם שקבוצה מהמגזר פוגשת את בית"ר, לתקשורת ישנה סיבה למסיבה. אך את במה זאת אנצל הפעם רק כדי לעסוק בדבר היחיד שמעניין את כולנו – כדורגל.
 |
| שחקני מעלות בטירוף על הדשא (עמית מצפה) |
|
| |
כמה כיף שיש ימי גביע כאלו, ימים בהם צצות סינדרלות ענקיות כמו רמת השרון, ראשון לציון וכמובן הנסיכה החדשה ממעלות. ימים בהם אני סוף כל סוף נזכר כמה אני אוהב את המשחק הזה. לצערי, כבר שנים רבות אני פשוט לא מסוגל לצפות במשחקים מליגת העל. יכול להיות שרבים מכם תפרשו זאת כהתנשאות מצידי, אבל האמת רחוקה מכך. מגיל אפס גדלתי והתחנכתי על אגדות דשא תוצרת כחול לבן, אך בשנים האחרונות חלה התפנית.
אני לא יודע אם זה בגלל העסקנות הרבה, האלימות שלא נגמרת, השחיתות שצצה כל פעם מחדש או העובדה שכיום כל נער מתבגר רוצה להפוך לכדורגלן לא בגלל האהבה למשחק אלא בגלל הפוזה. בשלב מסויים פשוט נגמלתי מאותו כדורגל שעליו גדלתי.
 |
| שחקני מעלות חוגגים ניצחון (עמית מצפה) |
|
| |
למרות ההקדמה הדי מבאסת, אם ישנם ימים ספורים בהם אני חוזר לשורשים ונהנה מכל דקה של כדורגל תוצרת הארץ, הרי שמדובר בימי הגביע הנדירים. ימים שבהם הסידנרלות עולות לכר הדשא, ימים שבהם הכסף כבר לא קובע, רק האהבה למשחק. אין ספק שהיום הזה שייך לקבוצות כמו ראשל”צ, שגם בעונה שעברה התגלתה בתפארתה במעמד זה. לקבוצה הצנועה ממורשה וכמובן לפנינה מליגה ב' – מכבי מעלות תרשיחא.
אמנם אני לא בקיא יותר מדי בפרטי הבנק של הבחורים החביבים של הפנינה מהצפון, אך אני מתאר לעצמי שכמעט כל שחקני הקבוצה מתפרנסים לפחות מעוד משרה אחת מלבד הכדורגל, ולא צריך להיות גדול הדור כדי לנחש שכל מחזור מחדש הם לא בדיוק ממלאים איצטדיונים כמו אריות הלוזון ליג. למרות הכל, הגיבורים החדשים יכולים להתנחם לא רק בעלייה הסנסציונית לרבע הגמר, אלא גם בעובדה שאי שם במרכז הארץ, הם הזכירו לבחור מאוכזב עד כמה הכדורגל הישראלי יכול להיות יפה לפעמים.