לפני פורטוגל: כך הדהימה הנבחרת את צרפת

רבים יזכרו את ה-13/10/1993 בתור רגע השיא של הכדורגל הישראלי בכל הזמנים. המשחק ההוא בפארק דה פרינס לא רק זכה למקום של כבוד בהיסטוריה של הספורט במדינה, אלא נחקק בתודעה הישראלית כולה.

כל אזרח שהיה מחובר ולו במעט לתקשורת באותם ימים, זוכר היטב את אותו משחק, את אותה נבחרת של לפני 20 שנה, את שאגת ה-'שער' החנוקה של מאיר איינשטיין, את ה-'מאיר תירגע' של אבי רצון, ויותר מכל, את השער ההוא בדקה ה-93.

אותה נבחרת שהדריך שלמה שרף הצליחה לנצח קרב אבוד מראש לאחר שגברה 2:3 על צרפת, שהייתה באותם ימים מאריות הכדורגל העולמי, במסגרת מוקדמות מונדיאל 1994 בארה"ב. מאז עברו בדיוק 20 שנה ולא מעט השתנה. הכדורגל הישראלי שינה את פניו מקצה לקצה והשחקנים של אותו משחק הרואי מסכימים על כך פה אחד. חזרנו יחד איתם לאותו יום קסום בפאריס של 1993.

לפני אותו מפגש מול צרפת, נבחרת ישראל עדיין לא ניצחה בבית המוקדמות. היא הפסידה לאוסטריה, שבדיה, בולגריה ולאותה נבחרת צרפת, 4:0 במפגש הראשון בר"ג. "אפשר להקביל את המשחק ההוא למשחק מול נבחרת פורטוגל", אומר אייל ברקוביץ', שהיה שותף לאותו רגע היסטורי. "זה היה משחק חסר חשיבות מבחינתנו, שיחקנו על הכבוד שלנו. רצינו לתת לשלמה שרף מתנת פרידה יפה, כי זה היה צריך להיות המשחק לפני אחרון שלו כמאמן הנבחרת".

נבחרת צרפת האימתנית של 1993: דוד מול גוליית
ניר קלינגר מתייחס אף הוא להשוואה בין פורטוגל של היום לצרפת של אז: "צרפת הייתה טובה יותר לפחות בחמש דרגות מפורטוגל של היום. מדובר בהרכב של אריק קנטונה, ז'אן-פייר פאפן, דוד ז'ינולה, וזה רק על קצה המזלג. עם כל הכבוד לרונאלדו ויש כבוד, שיחקו שם שלושה-ארבעה שחקנים ברמתו. צרפת הייתה אימפריה מבחינת חומר השחקנים. זה יותר כמו שישראל תנצח את ספרד בתקופה הנוכחית".

אלון חרזי זוכר גם הוא את הבדלי הרמות: "כמה שצרפת גדולה עלינו היום, אז הפערים היו הרבה יותר גדולים. הם היו חבורה של תותחי על, שיחקו ברמות הכי גבוהות". אבי נמני מסכים: "חשוב לזכור שהיו אלה הצעדים הראשונים של ישראל באירופה, מלבד פערי האיכות, היו גם פערים של ניסיון".

ז'אן פייר פאפן. היה הקפטן של צרפת באותו משחק (רויטרס)

מול נבחרת צרפת הגדולה עמדה נבחרת חסרת ניסיון בזירה העולמית, אך בעלת אופי ייחודי ומחויב: "מדינה שלמה עמדה מאחורינו", נזכר בוני גינצבורג, שעמד בשערה של ישראל: "במשחקים של הנבחרת אתה שגריר ויש לך אחריות גדולה". קלינגר מסכים: "זאת הייתה נבחרת שהמחויבות הייתה מושרשת בה, לא היו צריכים לדבר איתנו על זה, זה היה מובן מאליו".

מי שהיה הליגיונר היחיד באותה תקופה בשורות הנבחרת, הוא רוני רוזנטל, ששיחק בליברפול: "שרף היה מאמן עם נטייה התקפית. שיחקנו אמנם בצורה מבוקרת, אך שחקני הנבחרת היו התקפיים באופיים". גם אלון חרזי זוכר את זה: "אסור לשכוח שעלינו באותו הרכב שספג מהם 4:0 בר"ג, לכן הציפיות היו מאוד נמוכות".

ברקוביץ' הוסיף: "בתקופה של שלמה לא היה דבר כזה 'תוצאה מכובדת', לא חיפשנו לצאת בכבוד, חיפשנו ניצחון. מבחינתי, תיקו זה כמו הפסד. אין דבר שאני שונא יותר מתיקו". גם רונן חרזי מתרפק על אותם זמנים בנבחרת: "לא היה דבר כזה רגשי נחיתות לפני משחקים, גם אם היינו מפסידים פעם אחר פעם", אמר.

ברקוביץ´: "תוצאה מכובדת? בתקופה של שלמה לא היה דבר כזה"

השעות האחרונות: שופינג, שטיח פרסי וקרוב המשפחה של עטר
הנבחרת של שרף אמנם הייתה התקפית וחדורת אמונה, אך גם שחקניה ידעו שאין הרבה סיכוי מול הצרפתים. קלינגר נזכר: "המשחק היה בערב, עד אחה"צ הסתובבנו לעשות קניות, היה לנו חופש וזה היה דבר חיובי. שלמה שיחרר את הרסן, אם היינו סגורים במלון זה היה מכניס אותנו עוד יותר ללחץ". אלון חרזי הוסיף: "רבע שעה לפני היציאה לאצטדיון החזקנו עדיין את שקיות הקניות. היה שחרור מנטאלי גדול, וזה עזר מאוד מבחינת הלחץ".

ברקוביץ' זוכר היטב את מסע הקניות: "כל אחד קנה משהו, אני קניתי שטיח פרסי מחמו של מרקו בלבול, יהודי שחי בצרפת. האווירה הייתה קלילה, לא היה מתח". רונן חרזי חושב שכדאי לאמץ את זה: "אולי זה המתכון לניצחון, לשלוח שחקנים לקנות משהו לאישה. יכול להיות שזה מה שעזר לנו", הסביר בחיוך.

לרוזנטל זכור רגע מיוחד במינו שקרה במלון: "לעטר היה שם קרוב משפחה שדיבר צרפתית וראובן לא ידע את השפה, אז תרגמתי את השיחה ביניהם. הוא לא האמין שראובן ישחק בנבחרת, הוא אמר לי: 'ראובן? הוא קטן, השחקנים הצרפתיים בריונים', אז הסברתי לו שראובן כישרוני והוא אכן ישחק, אך קרוב המשפחה שלו פשוט לא האמין ובשלב הזה עטר כבר התחיל להתעצבן. בסוף יצא שראובן לא סתם שיחק, אלא נתן את משחק חייו".

אבי נמני: " מלבד פערי האיכות מול הצרפתים, היו גם פערים של ניסיון"

ואז הנבחרת עלתה לאוטובוס, והמחשבה על המשחק הקרב ובא החלה לחלחל לראשם של השחקנים. פליקס חלפון זוכר את הרגעים הללו: "הגענו בתחושה שאנחנו הולכים לחטוף, הראש בכלל לא היה במשחק. אני זוכר שאלון חזן אמר לי:   '0:2 לצרפת טוב לנו, נצא בצורה מכובדת', ישקר מי שיגיד לך אחרת". גם גינצבורג לא היה אופטימי: "לפני המשחק זה היה נראה חסר סיכוי". קלינגר מוסיף: "הייתה תחושה שהולכים אל הלא נודע, שאפשר גם לספוג 10:0 וזה לא יפתיע. עלינו לשחק, מה שיהיה יהיה".

היהירות של צרפת, המבול, שריקת הפתיחה והשער הראשון
השחקנים הגיעו לאצטדיון המדהים ההוא בפארק דה פרינס, ועלו להתחמם אל מול 33,000 צופים, רובם ככולם מקומיים: "ראו את היהירות של הנבחרת הצרפתית כבר בחימום", מספר אלון חרזי. "ברקע התנגנו שירי מונדיאל, זיקוקים נורו לאוויר והכל כבר היה מוכן לחגיגות העלייה שלהם. אין ספק שהדברים האלה העידו על יהירות ברורה, אנחנו רק חשבנו איך למזער נזקים".

הצרפתים עלו בהרכב החזק ביותר שלהם עם ברנאר לאמה, מארסל דסאי, אלן רוש, לורן בלאן, עמנואל פטי, דידייה דשאן, פול לה גן, פרנק סוזה, ז'אן-פייר פאפן, אריק קנטונה ודוד ז'ינולה. ישראל פתחה עם בוני גינצבורג, פליקס חלפון, ניר קלינגר, משה גלאם, אלון חרזי, אלון חזן, ראובן עטר, רוני לוי, אבי נמני, רונן חרזי ורוני רוזנטל.

נמני נזכר בתנאי המגרש: "זה היה יום גשום, המגרש היה ספוג מים וכמעט שאי אפשר היה לשחק. תיארתי לעצמי שהתנאים עשויים להפריע להם, כי צרפת הייתה נבחרת מאוד טכנית". השופט האירי, אלן סנודי, הוציא את המשחק לדרך: "עברנו את דקות הפתיחה בשלום", מספר קלינגר. "שיחקנו, הנענו כדור, לא היינו מבוהלים ולא העפנו סתם כדורים למעלה, זה נתן ביטחון. תוך כדי המשחק הבנתי את יחסי הכוחות, תנאי המגרש הקשים עזרו לנו לסגור אותם היטב".

רוני רוזנטל. באותם ימים היה הליגיונר הישראלי היחיד

ב-20 הדקות הראשונות שתי הנבחרות גיששו, הצלה גדולה של בוני מנעה את הראשון של הצרפתים ומנגד, רונן חרזי ועטר מצאו את ההגנה הצרפתית לא מוכנה, אך הכדור יצא לקרן. ואז הגיעה הדקה ה-21. משה גלאם הוציא כדור חוץ, רוזנטל השתלט עליו בצד שמאל של הרחבה, והסתובב על המגן שלו. "עמדתי במרכז הרחבה וראיתי את רוני מרים", מספר רונן חרזי.

"הכדור היה באוויר, הסתובבתי וראיתי את רעמת התלתלים של עטר מזנקת לידי. ידעתי שהוא לא יינגח לשער, אלא יכוון אליי את הרוחב. למזלי, לורן בלאן עזב אותי והלך לכיוון ראובן כדי לחסום את הכדור, אז נשארתי חופשי. ראובן הוריד את הכדור לכיוון הרגל שלי, ובגלל שהמגרש היה ספוג מים ידעתי שלא צריך עוצמה בבעיטה, אלא רק לשים את הקרסול. כך עשיתי והכדור נכנס". 0:1 מדהים לישראל, מי היה מאמין.

"הגול הראשון שימח מאוד, אבל לא הגיע בהפתעה מוחלטת", מספר נמני. "הם עשו המון טעויות בהגנה, שחקנים החליקו והכדורים ברחו להם". גם קלינגר זוכר את הרגעים הללו: "היינו במשחק מההתחלה, הרגשנו טוב מאוד אחרי ה-0:1".

המהפכה הצרפתית: 11 דקות של לחץ בלתי פוסק
מאמן הנבחרת הצרפתית, ז'ראר הוייה, לא ממש אהב את הפיגור אליו נקלעו חניכיו והכניס למערכה את ביצ'נטה ליזארזו האגדי ששיחק אז בבורדו, כבר בדקה ה-24 במקומו של אלן רוש. לא חלפו יותר משתי דקות והצרפתים החלו לתקוף את השער של בוני במטח של לא פחות משש בעיטות בהתקפה אחת, אך הטילים שיצאו מרגליהם של קנטונה, פאפן וז'ינולה, נבלמו פעם אחר פעם בחומת ההגנה הנצורה של ישראל.

זה החזיק מעמד עד הדקה ה-29, אז הגיע השוויון. ז'ינולה השאיר את הכדור לפרנק סוזה שבעט מרחוק כדור שטוח שטס על הדשא ולא השאיר הרבה סיכוי לבוני, 1:1. "השער של צרפת לא עשה עלינו רושם", מספר קלינגר. "הייתה תחושה שאת שלנו עשינו, גם אם ייגמר 1:1, 2:1 או 3:1". אבל אז הגיע גם ה-2:1. בדקה ה-40 ז'ינולה קיבל את הכדור בצד שמאל, חתך מול פליקס חלפון לכיוון המרכז ושיחרר בעיטה מסובבת מדהימה מחוץ לרחבה היישר לחיבור של בוני, שנותר חסר אונים.

 "שער השוויון הוציא לנו את האוויר, אז בטח שגם הגול השני שהגיע אחריו", אומר אלון חרזי. "העניין הוא שעמדנו טקטית בצורה נכונה, כל השערים שהצרפתים הבקיעו היו מרחוק", הסביר. השריקה למחצית הגיעה והשחקנים ירדו לחדר ההלבשה. “בגלל שהציפיות מאיתנו לא היו גבוהות, לא הייתה נפילה מוראלית במחצית", מסביר נמני, ואל המחצית השנייה ישראל עלתה ללא שינוי בהרכב.

אריק קנטונה. הוא, פאפן וז'ינולה לא הפסיקו לתקוף (רויטרס)

"צרפת הורידה את הרגל מהדוושה בשלב הזה", סיפר גינצבורג. "הם אמנם הגיעו לשניים-שלושה מצבים, אך השחקנים שלהם האטו את קצב המשחק". רוזנטל שיחזר מה עבר לו בראש באותם רגעים: "בפיגור 2:1 תמיד אפשר לחזור. אם הם היו מבקיעים שלושה, ארבעה או חמישה שערים זה כבר היה סיפור אחר, לכן המשכנו לשחק באותה צורה".

ככל שהדקות עברו התוצאה נשמרה, אך הנבחרת הצרפתית המשיכה ללחוץ. פאפן ירה בעיטה חזקה מהאוויר, אך בוני קלט נהדר ושרף שלח את ברקוביץ' להתחמם. "כל 30 שניות באתי לשלמה ואמרתי לו: 'תכניס אותי'", מספר ברקו. "משכתי לו בחולצה ושיגעתי אותו עד שהוא צרח עלי: 'אתה לא תחליט לי מה לעשות', בסוף נכנסתי וזה השתלם".

בדקה ה-65 אבי נמני פינה את מקומו לטובת ברקוביץ' הצעיר, שבאותו רגע הפך לשחקן השישי ממכבי חיפה שהיה על המגרש. "אייל מסר לי את הכדור בדקה ה-83", מספר רוזנטל. "פרצתי בצורה אלכסונית ועברתי שני שחקנים. למעשה הייתי צריך לסיים את המהלך בעצמי, אך החלקתי". רונן חרזי היה שם כדי להמשיך את הבעיטה: "רוזנטל דרס את כולם בפריצה הזאת, כולל אותי", סיפר החלוץ. "הוא החליק והכדור הגיע לכיווני, באתי לבעוט אבל רוני בדיוק פגע לי בעקב אז יצא לי מן דרדל'ה כזה, רציתי בכלל לתת פס לפינה. חשבתי שהשוער יתפוס את הכדור בשתי ידיים אבל הוא הדף, וברקוביץ' היה שם כדי לדחוק את ה-2:2".

ברקוביץ´ חוגג במדי הנבחרת. כבש את שער השוויון בדקה ה-83

הרגע הגדול ביותר של הכדורגל הישראלי, על החתום: עטר
אחרי השער הייתה חגיגה ענקית ושחקני הנבחרת רק חיכו לשריקת הסיום: "רציתי שייגמר 2:2", מספר גינצבורג, "לא חשבתי שמישהו מאיתנו מאמין שאפשר לנצח". גם אלון חרזי זוכר את הרגעים הללו: "היה שוק מוחלט אחרי השער של אייל. הכבוד של צרפת לא נתן להם לסיים ב-2:2, בדיעבד זאת הייתה הטעות שלהם".

הדקות חלפו, ההתרגשות עטפה את שחקני הנבחרת וכולם חיכו לשמוע את השריקה. המשחק נכנס אל תוספת הזמן והכדור נבעט לכיוון רחבת ישראל. חזן הרחיק, רוזנטל נגח לכיוון עטר וההתקפה התחילה. עטר הטעה שחקן צרפתי ומסר לרוזנטל באגף שמאל. אלון חרזי משחזר: "עמדתי בדיוק מעט מחוץ לרחבת ה-16 שלנו, אפילו חזן ירד לעזור בהגנה. בשנייה הראשונה שרוני קיבל את הכדור מעטר הוא עצר כדי להרוויח קצת אוויר, אבל פתאום הוא עבר מהילוך ראשון ישר להילוך חמישי והחל בפריצה אדירה. אפילו לא הגענו לקו החצי כי פחדנו שהכדור יחזור להגנה".

רוזנטל משחזר: "רצתי לאורך האגף, אך לא היה לי זמן להרים את הראש ולראות מי נמצא ברחבה, אז רגע לפני שהכדור יצא החוצה הרמתי. לא ידעתי אם זה עטר שעושה את התנועה או כל שחקן אחר, פשוט ידעתי שצריך להכניס את הכדור פנימה ויש שתי אפשרויות, או ששחקן שלנו יגיע אליו או ששחקן שלהם יגיע אליו".

"אף אחד לא הסתכל על עטר", המשיך אלון חרזי. "הוא עוד שנייה התנגש בשני שחקנים והתרסק, אך הוא הספיק לשים את הרגל, הכדור ניתז מהקרקע ישר לרגלו. אני זוכר שהשוער שלהם רק שמע איזה שריקה והכדור ישר נכנס לחיבור, הוא היה חסר אונים".

עטר חוגג. חתום על השער הזכור ביותר בכדורגל הישראלי (גיא בן זיו)

"פתחנו בריצת אמוק לכיוון ראובן עטר ולא הבנו מה קרה שמה, זה היה משהו מדהים, פשוט חלום. בחלומות הכי ורודים לא תיארנו שזה יקרה", המשיך אלון חרזי. גם החלוץ רונן חרזי לא הצליח לעצור את ההתרגשות: "הייתה הרגשה מטורפת. לא ידעתי לאן לרוץ. פניתי ימינה, שמאלה, לא ידעתי מה לעשות". גינצבורג משחזר את הרגע: "הייתה לי נקודת מבט טובה, ראיתי את כל המהלך. איך שהכדור פגע ברגל של עטר, הבנתי שזה גול", אמר השוער. "ברגע שהכדור נכנס, פשוט צעקתי וצרחתי משמחה, זה היה רגע עילאי של סיפוק אדיר", הוסיף.

רוזנטל נזכר ברגעים שאחרי השער: "היה לי ברור שניצחנו את המשחק. הייתי כל כך עייף שכבר לא היה לי כוח לשמוח, ובדיעבד זה כאב לי במהלך הקריירה אבל ראיתי את כולם שמחים וצוהלים, זה היה מדהים". ואז הגיעה שריקת הסיום שקבעה סופית, 2:3 לישראל על צרפת, סנסציה.

אלון חרזי: "בחלומות הכי ורודים לא תיארנו שזה יקרה" (עמית מצפה)

האופוריה, אנריקו מסייאס והחגיגות במועדון עם נבחרת צרפת
עבור קלינגר, היה זה רגע מכונן: "זה הרגע החקוק ביותר בקריירה שלי, גם כמאמן וגם כשחקן. אני בטוח שעבור כל מי שהיה שם, הרגע הזה ילווה אותו כל החיים. עד היום אנשים לא מבינים את העוצמה של הנבחרת הצרפתית בתקופה ההיא, את גודל השחקנים ששיחקנו מולם. לשחק מול ז'אן-פייר פאפן? אנשים לא מבינים איזה חלוץ הוא היה, אין חלוצים כאלה היום".

"הייתה חגיגה אדירה", מספר ברקוביץ', "אבל את הדבר הזה אתה מעכל רק 10-15 שנים אחרי זה, אתה לא מעכל את המשמעות בזמן אמת". אבי נמני נזכר בחגיגות: "ירד מבול מטורף, שמחנו על הדשא ונכנסו לחדר ההלבשה. היה שם ג'קוזי ענקי, כל הנבחרת קפצה אליו והייתה אווירה מדהימה".

פליקס חלפון נזכר: "המחזה של שלמה שרף בג'קוזי לא יישכח ממני לעולם", מספר. "השלכנו אותו ואת אבי רצון פנימה, פתרנו סכסוך ענק, הם לא החליפו מילה עד אז וזה היה מדהים". אחרי המשחק השחקנים יצאו לחגוג את הניצחון במועדון, אך השומרים סירבו להכניסם כיוון ששחקני הנבחרת הצרפתית חגגו שם גם כן: "לא רצינו לזרוע להם מלח על הפצעים", מספר רונן חרזי. "הזמר אנריקו מסייאס דאג לנו בסופו של דבר ונכנסו פנימה. אני זוכר שז'ינולה ניגש אלינו והיה חברותי, שתינו ושמחנו כל הלילה". גם נמני נזכר: "כבר עמדנו ללכת, אבל בסופו של דבר הסכימו שנבלה יחד עם הצרפתים".

גינצבורג: "כשהכדור נכנס, צרחתי מרוב שמחה, זה היה רגע עילאי" (שי לוי)

אחרי 20 שנה: חזרה לנבחרת ישראל של 2013
השחקנים שהיו חתומים על אחד מהרגעים הגדולים ביותר של הכדורגל הישראלי, אם לא הגדול מכולם, מסכימים כי לא מעט השתנה מאז בנבחרת ישראל. קלינגר מסביר מה חסר לו בנבחרת הנוכחית: "היינו מחויבים, זה עיקר הטענה שלי ביחס לנבחרת של היום, הייתה מחויבות לחולצה".

לרוזנטל יש לא מעט ביקורת על הכדורגל בארץ: "השחקנים שמשחקים היום בנבחרת? מאוחר מידי. אין לנו מספיק איכות כדי להתמודד עם מה שהאירופאים מציגים. אם ננצח את פורטוגל זה יהיה נהדר, הרי כמעט עשינו את זה בפעם שעברה, אבל זה לא ישנה הרבה. אנחנו טוחנים מים בזמן שמדינות אחרות כבר התקדמו. אנחנו לא משקיעים מספיק כספים בגילאים הצעירים וזה חבל, כי יש את הכספים אבל הם הולכים למקומות הלא נכונים", טוען החלוץ.

"צריך עשרה שחקנים כמו עדן בן בסט בנבחרת", הוסיף. "רק כשיהיו לנו שחקנים שמשחקים ברמות גבוהות יותר, נצליח. שחקנים שנמצאים באירופה ולא משחקים שם, לא נותנים לנו שום דבר. רק שחקנים שישחקו באנגליה, ספרד, צרפת או גרמניה באופן קבוע, יעזרו לנו".

רוני לוי שמח. גם הוא היה שותף לאותו משחק בלתי נשכח (איציק זיאת)

ברקוביץ' חושב שההבדל הוא בגישה: "האווירה הייתה קלילה בזמנו, תמיד היו חיוכים וצחוקים בתקופה של שלמה שרף. היום האווירה כבדה יותר, הכדורגל באירופה הוא הנאה, הכדורגל בישראל הוא מלחמה. באותם זמנים לא ידענו מה זה לבוא כדי לא לנצח, לא היה דבר כזה. בגלל זה אני לא יכול לשמוע שחקנים שאומרים שאנחנו צריכים להיות במקום השלישי".

רונן חרזי מסכים: "בתקופתנו לנבחרת לא היו רגשי נחיתות, גם אם הפסדנו. בנושא הזה, הכדורגל הישראלי הלך אחורה עם השנים. אנחנו נותנים יותר מדי כבוד ליריבות שלנו וזה נובע מתבוסתנות, צריך להיות ווינרים, זה יותר בראש. דווקא היום בנבחרת יש ריבוי חלוצים מהירים וכישרוניים וחבל שאנחנו לא מנצלים את זה".

"היו כמה דברים שהפכו את המשחק הזה להיסטורי", חותם החלוץ חרזי. "מאיר איינשטיין שנחנק, החגיגות שהצרפתים כבר הכינו ולבסוף לא העפילו למונדיאל, והעובדה ששלמה שרף צריך היה לסיים את תפקידו, אך בזכות המשחק הזה נשאר קמפיין נוסף בתפקיד".

ברקוביץ': "תמיד היו חיוכים וצחוקים בנבחרת של שלמה שרף"

אז בין אם זה השער המדהים של עטר בדקה ה-93, או בין אם זה כל רגע אחר שחקוק מאז בתודעת הספורט הישראלי, כל אחד לוקח משהו מהמשחק הזה, שאמנם לא שינה דבר באותו טורניר מוקדמות, אך שינה לא מעט במורל הכדורגל הלאומי.

שמוליק קראוס ז"ל שר בשירו 'אחרי עשרים שנה': "עוד אותו הצליל, עוד אותו הטעם, שמור כמו יין, יין טוב". אולי הזיכרון מאותו ניצחון סנסציוני מהפארק דה פרינס הוא כמו יין, רק משתבח עם השנים. תמיד טוב להיזכר באותו משחק ולספוג לא מעט מהרוח ומהמחויבות האמיתית, כפי היא צריכה להיות בנבחרת ישראל.