מי שמכיר אותי יודע – אני חולת כדורגל. חולת ספורט בכללי, אבל כדורגל זה בכלל משהו אחר. כל מצב הרוח שלי במהלך השבוע מושפע מהתוצאות של הקבוצות שלי, איך הן שיחקו האם ניצחו או הפסידו או האם הן היו חלק משערוריית שיפוט כזאת או אחרת.
עד כדי כך לקחתי את האהבה הזאת ללב שלי, שבשבת האחרונה הוא נשבר לרסיסים. מאז שאני זוכרת את עצמי כדורגל היה שם, אם זה במגרשי בית הספר עם החברים או צפייה בטלוויזיה (כשההורים הסכימו כמובן), ומאז ומתמיד זאת הייתה הקבוצה הירוקה, זאת מהעיר בה גדלתי, חיפה.
ואז הגיעה מלחמת לבנון השנייה ומכבי חיפה נסעה לאנפילד לפגוש את ליברפול. זאת הייתה הפעם הראשונה מעבר לפעמים ששמעתי את השם בבית מאבא שבאמת ראיתי את האצטדיון ואת הקהל, אבל עדיין כמובן כל מה שרציתי היה לנצח למרות פערי הכוחות. מה שכמובן לא קרה אבל לפחות נהנתי מהגול של בוקולי אה?
עברה שנה ובקיץ 2007 חתם יוסי בניון בקבוצה, אז סמל ירוק במועדון מהעיר ליברפול. התחלתי להתעניין קצת וללמוד ולאט לאט התאהבתי במועדון, עד שלעיתים אנשים חשבו שיש לי העדפה של ליברפול על פני מכבי חיפה. הבית כולו היה מחולק ירוק ואדום, דגלים או חפצים של שתי הקבוצות ועל הרכב שלי (בשל צבעו האדום) היה שלט ענק עם הכיתוב – LIVERPOOL .FOOTBALL CLUB YOU NEVER WALK ALONE
הלכתי בגאווה עם שני הצבעים, בכיתי עם דמעות בעיניים בכל האירועים המרגשים והרעים של שתיהן כשוות, בלי להרגיש שאם לא נולדתי באנגליה אני פחות מחוברת לעיר ולמועדון – עד שבת האחרונה.
לא אשקר שכבר עם פרוץ המלחמה השתיקה של המועדון והתגובה המאוחרת והאנטי ישראלית שלו פגעה בי, אבל אמרתי, בסדר אולי עוד זה יכול להשתנות ואפשר פשוט רק לראות משחקים עד שהדברים יירגעו ואז התשוקה תחזור גם. אבל טעיתי לגבי המועדון שכל כך אהבתי, שהלכתי עם שמו בגאווה, שהמילים של ההמנון שלו היו לי לעזר בתקופות חשוכות.
במהלך הטבח הנורא בדרום איבדה משפחת אוהדי ליברפול בישראל כארבעה חברים, ארבעה אוהדים שאהבו את הקבוצה בכל ליבם, ונרצחו באכזריות על ידי טרוריסטים חסרי לב ונשמה. קהל האוהדים הגדול בארץ ניסה בכל כוחו להגיע לראשי המועדון, שיגנו ושיתנו חיבוק למשפחות שאיבדו את היקר להם מכל, אבל כל מה שהם קיבלו זאת כתף קרה.
אותם אוהדים ישראליים ניסו להכניס בשבת האחרונה דגל פריסה קטן לזכרם של חבריהם שנרצחו, משהו שיכבד אותם במקום שמבחינתם היה כמו מקדש, אך אנשי המועדון בלי הרבה לב ונשמה, פשוט באו והורידו אותו בטענה כי מדובר בשלט פוליטי בעוד ששלטי תמיכה בעזה ודגלי פלסטין הורשו להישאר ברחבי היציעים באנפילד.
למרות שלא צפיתי במשחק מראש, ראיתי את הנעשה ברשתות החברתיות ונחרדתי. לא יכולתי להאמין שהמועדון ששם על דגלו שכל אוהד שווה וכולם משפחה פשוט מפקיר את אותם נרצחים רק בגלל היותם יהודים. כי אם היו נולדים לדת או מדינה אחרת היו מקבלים דקת דומיה ראויה ואינספור חיבוקים ואהבה.
הכדורגל האנגלי איבד אותי, איבד עוד הרבה. אבל יותר מזה, המועדון שכל כך אהבתי איבד את האמונה והדרך, את המוטו עליו הוא נבנה. אז תודה לך ליברפול על מה שנתת לי – אבל שתדעי שמעכשיו, את ואני נצעד כל אחת לבד.