בלי ששמנו לב, הוא כבר 16 שנה איתנו. מספק לנו אין סוף ציטוטים שנויים במחלוקת, רגעים משעשעים במסיבות עיתונאים, פילוסופיות מרתקות ובעיקר – ‘ים’ של אקשן. אלא שרגע לפני שיעמוד על הקווים של טוטנהאם  הערב (חמישי, 22:00, שידור ישיר בספורט1) ויפריד בין מכבי חיפה להופעה סנסציונית יש לומר בשלב הבתים של הליגה האירופית, נדמה שהמעלות הכתובות למעלה הן לפחות נכון לרגע זה כל מה שנותר מהקריירה המפוארת של ז’וזה מוריניו, שאם לומר את האמת – נמצאת במדרון תלול בדרך למטה בשנים האחרונות. 

אם הייתם אומרים למי שהעניק לעצמו את הכינוי ‘המיוחד’ אי שם ב-2004 שב-2020 הוא יעמוד על הקווים של טוטנהאם, סיכוי גבוה שהוא היה מתפוצץ מצחוק. נכון, מדובר בכל זאת במועדון מפואר בכדורגל האנגלי ומוריניו עצמו כבר מעבר לשיא, אך צפייה קצרה בפרק על המאמן בסדרה ‘חוקי המשחק’ שעלתה זה עתה ב’נטפליקס’ תסביר בדיוק מדוע הפורטוגלי לבטח לא ציפה שעד גיל 57, הקריירה תוביל אותו למועדון מכובד כשלעצמו, אך אם לומר את האמת – חסר יומרות ממשיות לזכות בתארים כשאר מועדוני הענק בהם אימן המיוחד מאז שפרץ לתודעה עם אותה זכייה סנסציונית בליגת האלופות עם פורטו ב-2004. 

בלי קלישאות – רק לנצח

באותו פרק בסדרה, מוריניו מסביר מדוע בחר במקצוע. אל תצפו לשמוע על הנחלת דרך, תחושת שליחות כלשהי או אהבת המשחק, מדובר בשתי מילים פשוטות – תחושת הניצחון. מוריניו פשוט מכור אליה. “אני שונא משחקי ידידות כי אני פשוט לא רואה בזה טעם”, כך אמר במהלך אותו פרק שב-35 דקות מתמצת בצורה מושלמת קריירה של 17 שנה. נכון, המשפט הזה לבטח נאמר ע”י לא מעט מאמנים וספורטאים עוד לפניו, אך כשזה יוצא מפיו של המיוחד זו ממש לא נשמעת כמו עוד קלישאה, והמסלול שעשה לאורך הקריירה וכן הבחירות שלקח מעידות על כך. 

ז'וזה מוריניו חוגג עם ג'ון טרי (רויטרס)ז'וזה מוריניו חוגג עם ג'ון טרי (רויטרס)

מוריניו כאמור הגיח לחייהם של עכברי הכדורגל האירופי אי שם בינואר 2002. פורטו הייתה בקרשים אחרי עונה כושלת, מה שלא הפריע לה להמר על כל הקופה ולהפקיד בידי האיש שנכשל שנתיים קודם לכן בבנפיקה את המשימה לשקם את הקבוצה, בה עמד בהצלחה כשסיים במקום השלישי בליגה. העונה שלאחר מכן כבר הייתה פנומנלית. היא הסתיימה בחזרת גביע האליפות לדרגאו אחרי 4 שנים עקרות, עם מאזן של 27 ניצחונות, 5 תוצאות תיקו ו-2 הפסדים בלבד וזכייה בגביע אופ”א. כל זאת, בלי כוכבים גדולים, אלא שמות אנונימיים שאותם ‘גייס’ מוריניו כדי לחבר בחזרה את המועדון לקהל, הוא רצה שחקנים צעירים ורעבים שיחזירו את הזהות שאבדה לקבוצה. אותם שמות, ביניהם דקו, ריקארדו קרבאליו, מאניש ופאולו פריירה נולדו עונה לאחר מכן גם הם “למציאות חדשה” לפי איך שכינה זאת מוריניו, אחרי אותו ערב בלתי נשכח בארנה אוף שאלקה בגלזנקירשן, שהסתיים ב-0:3 ענק על מונאקו וזכייה שנייה בהיסטוריה של הקבוצה הפורטוגלית בליגת האלופות וראשונה מאז 1987. 

והשאר כמאמר הקלישאה – היסטוריה. מוריניו הציב לעצמו סטנדרט גבוה והמשיך כדי להיות הראשון שיקצור עבור רומן אברמוביץ’ את פירות ההשקעה בצ’לסי עם שתי אליפויות רצופות, שם גם העניק לעצמו את הכינוי שמלווה אותו עד היום. הוא תמיד אמר שהחלום הגדול ביותר שלו היה לזכות באליפות ב-3 הליגות הבכירות – אנגליה, איטליה וספרד וקפץ על ההזדמנות כדי להצטרף לאינטר, ששלטה בכדורגל האיטלקי אחרי פרשיית הקאלצ’יופולי הזכורה לשמצה שהורידה את יובנטוס לליגת המשנה, מכה ממנה לגברת הזקנה לקח מספר שנים להתאושש. גם באיטליה, מוריניו יצר תלכיד דומה מאוד לזה שליווה אותו בפורטו ובצ’לסי – בלי יותר מדי פנטזיסטים, אלא יותר מה שאוהבים לכנות ‘פועלים שחורים’, כאלו שיקיזו דם על המגרש כדי להביא לו את הדבר שנותן משמעות לחייו – הניצחון. והדרך? היא ממש לא משנה, כפי שיכולנו לראות בעונת 2009/10, שנגמרה גם היא בטרבל ובזכייה השלישית של הנראזורי בליגת האלופות והראשונה מזה 45 שנה. 

סיפור הכביסה והחיבוק הבלתי נשכח

מוריניו אמנם ידוע כטקטיקן בחסד, אך הכוח האמיתי והגדול ביותר שלו מאז ומעולם היה ביכולת לסחוף את השחקנים אחריו, ממש כמו מפקד שמוליך את החיילים אחריו בשדה הקרב. בשביל להבין את החיבור העמוק הזה לא צריך יותר מתמונה אחת, אותה תמונה בה מוריניו מבחין ביציאה מהברנבאו אחרי הגמר במדריד מרקו מטראצי, מורה לנהג המונית לעצור ורץ להתפרק בבכי על כתפו של בלם העבר, כששניהם יודעים שאלו רגעיו האחרונים של המאמן, שנשאר בבירת ספרד כדי לחתום בריאל אחרי שנתיים בקבוצה מעיר האופנה.  

לאורך כל הקריירה, מוריניו לא נהג לחסוך בביקורת כלפי השחקנים שלו גם בהתבטאויות פומביות כאלה ואחרות שיש שיגידו ש”אינן ראויות”, בטח כשמדובר בכוכבי על שעברו תחת שרביטו של המיוחד. אלא שלצד אותן ביקורות והאופי הנוקשה כלפי חוץ, הוא תמיד היה שם כדי לתת להם גב. הסיפור שאולי מעיד על כך יותר מכל קרה בצ’לסי כבר ב-2004, אז המיוחד הורחק מהמשחק הראשון ברבע גמר ליגת האלופות לאחר עימות עם הספסל של ברצלונה בשלב הקודם, כשגם הכניסה לחדר ההלבשה נאסרה עליו. את מוריניו זה לא כ”כ עניין, הוא הגיע לסטמפורד ברידג’ שעות ארוכות לפני תחילת המשחק ובלי שאיש הבחין בו – נכנס לחדר ההלבשה ופשוט חיכה. כשהמשחק התחיל ועדשת המצלמה לא זיהתה אותו ביציעי האצטדיון, משקיפי אופ”א החלו לחשוד ועשו את דרכם לחדר ההלבשה כדי ‘לתפוס על חם’ אותו על חם. ומה עשה המיוחד? הוא, בלי לחשוב פעמיים, קפץ לתוך ארגז הכביסה והתחבא. המשקיפים לא הבחינו בכך, ומוריניו נשאר כדי לתדרך את החניכים שלו בהפסקה, בדרך ל-2:4 גדול על הגרמנים. באמת מיוחד.   

ז'וזה מוריניו באינטר. סיפור אהבה (רויטרס)ז'וזה מוריניו באינטר. סיפור אהבה (רויטרס)

מאמן של קבוצות, לא של שחקנים

את ההמשך מאינטר כולם מכירים. מוריניו הצטרף לריאל כדי להוליך את קבוצת הגלאקטיקוס 2.0 שנבנה בבירת ספרד כדי לשבור את ההגמוניה של ברצלונה באותם ימים וגם הצליח, בדרך להגשמת חלום ילדותו – אליפות אנגליה (2), אליפות איטליה (2) ואליפות ספרד (1). לא מזמן מוריניו נשאל על הרגע הכי כואב בקריירה והוא ללא היסוס טען שהעובדה שלא הצליח להוביל סגל שכלל את כריסטיאנו רונאלדו, קאקה, די מריה, מסוט אוזיל וצ’אבי אלונסו לזכייה בצ’מפיונס היא המאכזבת מכל, תוך שציין את ההדחה הספציפית לבאיירן מינכן בפנדלים ב-2012, עם אותה בעיטה זכורה לשמיים של סרחיו ראמוס.  

ז'וזה מוריניו מאחורי רונאלדו. לא בא ללמד (רויטרס)ז'וזה מוריניו מאחורי רונאלדו. לא בא ללמד (רויטרס)

קשה להצביע על נקודה ספציפית שבה החלה ההתדרדרות בקריירה של מוריניו, אך נראה שבזמן שהכדורגל העולמי הלך קדימה, הוא פשוט נשאר במקום. אחרי ריאל, הפורטוגלי עוד חזר לצ’לסי ואפילו הצליח לזכות בפרמייר ליג בפעם השלישית ב-2014/15, כשעונה לאחר מכן סיים את דרכו אצל רומן אברמוביץ’ אחרי פתיחת עונה ביזיונית. בסדרה בה לקח חלק בנטפליקס מוריניו הסביר מעט על האג’נדה שמלווה אותו – “אני לא מאמן שחקני כדורגל, אלא מאמן קבוצות כדורגל”. בזמן שברשת כבר רצים סרטונים של פפ גווארדיולה מסביר לראחים סטרלינג איך לבצע תנועה מסוימת כדי להבקיע שער שבאה לידי ביטוי הלכה למעשה במשחק, מוריניו נשאר בשלו – טקטיקה, לחימה, סדר ומשמעת, כשהקבוצה והניצחון תמיד מעל כל השאר. 

בעידן הנוכחי, מאמני כדורגל הם יותר “מורי כדורגל” מאי פעם. השינויים שעבר המשחק במרוצת השנים פשוט הותירו את מוריניו והקבוצות שלו הרחק מכל היתר. לאחר שפוטר מצ’לסי, רבים תהו מה יהיה המועדון אליו יעבור המיוחד והופתעו כשקיבל הזדמנות נוספת במועדון פאר וחתם במנצ’סטר יונייטד בקיץ 2016. הוא חזר לפרמייר ליג, שם חיכו לו הכוכב העולה יורגן קלופ והיריב המושבע גווארדיולה, שהצטרף באותו הקיץ ליריבה העירונית, סיטי.  את טביעת העין של שני האחרונים לא ניתן היה לפספס – הגרמני הנחיל את שיטת הלחץ הגבוה עם שני סילונים באגפים שנכנסים למרכז וחלוץ נסוג, בעוד שהקטאלוני הטמיע, פחות או יותר, את הטיקי-טאקה איתו פרץ לתודעה כמאמן ברצלונה. אפילו אנטוניו קונטה הגיע מיובנטוס והביא את ה-3-5-2 החדשני, בזמן שיונייטד של מוריניו נראתה לפרקים ארוכים כקבוצה ללא זהות טקטית וכזו שבעיקר מסתמכת על מהלכים אישיים בחלק הקדמי, ללא תבניות התקפה מסודרות או מהלכים שנראו כפרי יצירתו של האיש על הקווים.  

פפ גווארדיולה וז'וזה מוריניו (רויטרס)פפ גווארדיולה וז'וזה מוריניו (רויטרס)

ההזדמנות האחרונה

את התקופה בשדים האדומים מוריניו לבטח לא יכניס להיכל התהילה הפרטי שלו, למרות שסיים אותה עם שלושה תארים – מגן הקהילה, גביע הליגה והליגה האירופית, תואר שממש לא ניחם את המיוחד והוא אף התבייש בו מכיוון שלקח חלק במפעל השני בחשיבותו ביבשת, כך אמר לא מעט פעמים. בדצמבר 2018 ואחרי 144 משחקים בהם השיג 1.97 נקודות למשחק (בהשוואה ל-2.30 בריאל, 2.12 באינטר , 2.23 בקדנציה הראשונה בצ’לסי ו-2.31 בפורטו) הוא פוטר מאימון הקבוצה וניצב בפני פרשת דרכים. כולם כבר סימנו את הסוף של המיוחד, כשהיה ברור לכל כי הפורטוגלי קיבל את הצ’אנס האחרון בקבוצת פאר מהסוג אליה התרגל ומכאן – תגיע רק ירידה. 

חזו ולא טעו. הדלת נסגרה בפני מוריניו מצד אריות היבשת ולו לא נותרה ברירה מלבד לקחת הפסקה בת שנה מהמקצוע כדי לבצע חישוב מסלול מחדש. היו שמועות על אינטר וליון, אך היה די ברור שהמאמן לא יחזור למקום שבו הגיע לשיא מבלי יכולת לשחזר זאת ובטח שלא ילך לקבוצת הפאר הצרפתית שרחוקה שנות אור מימייה היפים. טוטנהאם לא זכרה חסר נעורים למאוריסיו פוצ’טינו שהוביל אותה לגמר ליגת האלופות ואחרי שרשרת תוצאות מאכזבות פיטרה את הארגנטינאי והגישה למוריניו הצעה שלא יכול היה לסרב לה בדמות 15 מיליון פאונד לעונה, שני, איך לא, רק לפפ שהשתכר ב-20 מיליון פאונד באותה העת, אך יותר מפי 2 מקלופ שהרוויח דאז 7 מיליון.  

ז'וזה מוריניו (רויטרס)ז'וזה מוריניו (רויטרס)

ההתחלה אצל התרנגולים נראתה מבטיחה. מוריניו הגיע לקבוצה במשבר עמוק ובעיקר בזכות הכריזמה האופיינית שלו (יש הקוראים לה בישראל ‘אפקט המאמן החדש’) הצליח להוביל את הקבוצה ל-6 ניצחונות ב-9 משחקיו הראשונים על הקווים. ההמשך היה צולע. הקבוצה גילתה בעיקר חוסר יציבות ולא הצליחה לשחזר את הכדורגל הסוחף שהציגה תחת פוצ’טינו עונה קודם לכן, כשבתווך הגיעה גם הדחה מהדהדת בשמינית גמר הצ’מפיונס עם 4:0 בסיכום שני המשחקים, לה לבטח לא ציפה היו”ר היהודי דניאל לוי כשמינה את מוריניו בחודש נובמבר. סיום העונה עוד היה סביר, כשהתרנגולים הצליחו לחבר רצף ניצחונות די מרשים והצליחו לגרד את המקום המקום השישי ואיתו את הכרטיס האחרון למוקדמות הליגה האירופית. 

16 שנה עברו, והקריירה של מוריניו נמצאת במקום אחר לגמרי, מקום אליו כאמור לא חלם להגיע בגילו הלא מתקדם במיוחד. דמות מעניינת וצבעונית הוא תמיד היה ויישאר, אך נדמה שההישגים שרשם על הקווים במועדוני הפאר בהם עבר שייכים לנחלת העבר וככל הנראה לא ישוחזרו. כעת, נראה שהפורטוגלי נלחם על דבר אחד – המורשת שישאיר אחריו. הוא עדיין רוצה לנצח, אבל בעיקר לא רוצה להיכשל. הוא יודע שבטוטנהאם הנוכחית יש לו תקרת זכוכית מאוד ברורה, אך עם זאת לא רוצה להיזכר כזה שלא הצליח לממש את הפוטנציאל מהסגל הקיים בכל מקום שבו יהיה. יהיה מאוד יומרני לומר זאת, אבל הדחה סנסציונית מול הירוקים של ברק בכר עלולה להביא לסופו של אחד הפרקים המרתקים שנכתבו ב-16 השנים האחרונות בהיסטוריה של הכדורגל העולמי. מה שבטוח, אם וכאשר – זה יהיה ‘מיוחד’, תלוי את מי שואלים.  

שחקני מכבי חיפה. יכתבו את ההיסטוריה? (האתר הרשמי של מכבי חיפה)שחקני מכבי חיפה. יכתבו את ההיסטוריה? (האתר הרשמי של מכבי חיפה)
הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה