נבחרת ישראל ניצבת בפני משחקים גורליים, קודם כל איסלנד ביום חמישי, בתקווה שלאחר מכן אלון חזן וחניכיו יפגשו את אוקראינה או בוסניה למשחק על עליה ליורו בגרמניה בקיץ הקרוב.
יש הרבה סיבות להיות פסימי – העובדה שחסרה לנו הביתיות, בעיות ההגנה ועוד כשבסגל יש שניים וחצי בלמים כשירים, מסורת הכישלונות של ישראל במאני טיים, הזיכרון של ההופעה המאכזבת מול רומניה בנובמבר, הפציעות של שחקנים חשובים ובראשם ההיעדרות של מנור סולומון.
תוסיפו למשוואה כמובן גם את היריבות החזקות – ברור לכל שישראל תהיה אנדרדוג בגמר הפלייאוף אם תעפיל אליו, אבל גם לאיסלנד סגל שחקנים ששוויו עולה על ישראל, בהם כמה שחקנים נהדרים בכושר טוב שמשחקים בליגות הגדולות באירופה. ועוד לא נגענו בהתגייסות התאחדויות הכדורגל של מדינות ערב בניסיון להדיח את ישראל – הנבחרת והקבוצות – ממסגרות בין-לאומיות.
אבל חברים, להיות פסימי זה לחלשים. אם פסימי רואה קושי בכל הזדמנות, הפעם ננסה להיות אופטימיים ולזהות הזדמנות בכל קושי. אז הנה 5 סיבות בולטות למה ישראל תעשה את זה וכנגד רוב הסיכויים תעלה ליורו:
הרצינות והצניעות בנבחרת הזו: כשנבחרת ישראל ירדה לאימון הראשון שלה בבודפשט לקראת חצי גמר הפלייאוף, הראשונים שסחבו את הארגזים עם הציוד מהאוטובוס למגרש היו אנשי הצוות המקצועי, בראשות יוסי בניון ואלון חזן ואיתם גם כמה שחקנים.
יש בנבחרת כאלה שאומרים (לא ברור אם בצחוק או ברצינות) שאנשי המשק של הנבחרת עושים טריק – הם דואגים שמזוודות השחקנים יהיה במרכז בטן האוטובוס, בעוד ארגזי הציוד יהיו צמוד לדלתות בטן האוטובוס, ובכך נכפה על השחקנים והמאמנים לשאת בנטל הסחיבה של הציוד. בכל מקרה, אי אפשר שלא לשים לב לגישה הרצינית, לעובד שחזן עצמו מסדר את הקונוסים לפני האימון, לצניעות ולבגרות של מרבית השחקנים, ללכידות ולרעב של הסגל. נכון שזה לא מבטיח כלום, וברור שבפינה אורבים כל המבקרים שלא שוכחים את אי זימונו של שון וייסמן למשל, אבל אם יש קארמה בכדורגל היא צריכה להיות טובה לבחורים בכחול-לבן.
מגמת ההתקדמות של הכדורגל הישראלי: אפשר וצריך לשאוב עידוד, אמונה, ביטחון ותקווה מהישגי הנבחרות הצעירות בשנים האחרונות. מותר לטעון שקיץ 2023 היה הקיץ הגדול ביותר של הכדורגל הישראלי מאז מונדיאל 1970 וכולנו תקווה שקיץ 2024 ימשיך את המגמה עם העפלה ראשונה אי פעם ליורו. הנבחרת הצעירה רשמה הישג שיא עם העפלה לחצי גמר אליפות אירופה והבטחת הכרטיס לאולימפיאדה וזאת מיד אחרי שנבחרת הנוער סיימה במקום השלישי את המונדיאליטו הראשון בו אי פעם השתתפה.
ובכלל אפשר לזהות התקדמות מבטיחה של הכדורגל הישראלי בשנים האחרונות – בטיפוח שחקנים, בגישה מקצועית, בהצלחות הקבוצות באירופה כולל העונה לראשונה אי פעם שתי ישראליות (מכבי חיפה ומכבי ת"א) בנוקאאוט אירופי. וגם הנבחרת הבוגרת שאיכשהו סיימה בראש הבית בליגת האומות והעפילה לדרג A.
כוכבי ההתקפה נוצצים ובכושר טוב: הגיע הזמן שאוסקר גלוך יגיע למשחק גדול בנבחרת ישראל (עם כל הכבוד לאותה הופעה ברומניה) והכוכב הצעיר של זלצבורג מגיע אחרי הגולאסו שלו נגד הארטברג שפתח לכולנו את התיאבון. הווינר הגדול של הכדורגל הישראלי ערן זהבי השאיר מאחור את הבצורת ממנה סבל בינואר-פברואר וחזר להפציץ 6 גולים ב-5 משחקים בחודש מרץ, וכמובן העילוי ענאן חלאילי שמגיע בכושר שיא אחרי שכבש את 3 השערים האחרונים של מכבי חיפה בצמד המשחקים מול פיורנטינה ובהפסד מול ריינה. והשלושה האלה כמובן לא שחקני ההתקפה האיכותיים והמסוכנים היחידים שיש לנו – תוסיפו את דור תורג'מן, תומר יוספי, גדי קינדה וליאל עבדה.
שחקנים מתואמים מאותה קבוצה: בניגוד לנבחרת איסלנד, בה 24 שחקני הסגל מתפזרים על פני 22 קבוצות שונות (אופן הבלגית ולינגבי הדנית היחידות עם 2 נציגים בסגל), שליש מסגל נבחרת ישראל – לא פחות מ-8 שחקנים – מגיעים ביחד ממוליכת הליגה מכבי ת"א.
תוסיפו עוד כמה שחקנים ששיחקו במועדון הצהוב עד לא מזמן, קחו בחשבון שגם מכבי חיפה שולחת כמה שחקנים מגובשים (וכאלה שעזבו לא מזמן), ואל תשכחו שמרבית הסגל הנוכחי רץ ביחד כבר שנים. בחישוב כל הגורמים האלה אנחנו אמורים לקבל יתרון יחסי של ישראל בכל מה שקשור לתיאום, היכרות והבנה על המגרש. עם זמן הכנה כה קצר למשחקים כה חשובים, זה חשוב במיוחד.
פחות לחץ: ברור שכולם היו מעדיפים לשחק בבית, אבל העובדה שהמשחק ה"ביתי" מתקיים בהונגריה מורידה את מפלס הלחץ. אם יש משהו טוב שיצא מהסטירה המצלצלת שחטפנו בנובמבר נגד שווייץ ובעיקר רומניה, הרי זה שכעת לרוב אוהדי הנבחרת אין ציפיות שנעלה ליורו. ברור שיש רצון וכוונות, והדחה תהיה אכזבה כואבת, אבל לכולם ברור שישראל אינה פייבוריטית לעלות ליורו דרך משחקי הפלייאוף ואפשר להפתיע ולהצליח.
בגלל מעמד האנדרדוג אליו חזרנו אחרי שקצת קפצנו מעל הפופיק עם מקום ראשון בליגת האומות וסיבוב ראשון מבטיח בבית חלש מאוד במוקדמות היורו, האווירה די רגועה והמתח שישנו הוא חיובי. בניגוד למשחקי נובמבר, אז היה רצון יתר וראש לא שקט בגלל אירועי שבת השחורה והמלחמה בבית, הפעם הגישה יותר בריאה וחיובית.
הצ'אנס האחרון של ערן זהבי ואלון חזן: בצל המלחמה והטראומה הלאומית, הוחזר ערן זהבי לנבחרת בנובמבר לסיום קמפיין בית המוקדמות – קאמבק של גדול כובשי נבחרת ישראל והווינר האולטימטיבי שראוי להיחתם עם שער העפלה ליורו. זה לא סוד שבניון וחזן העדיפו במקור להסתדר בלי זהבי, והכוכב עצמו לא ידע לרדת מהעץ כשהייתה לו הזדמנות, ומה רבה האירוניה – המצב הוא שזהבי וחזן כעת תלויים אחד בשני כדי לא להיות תלויים אחד ליד השני.
גם המאמן שקיבל בדמעות של התרגשות את צ'אנס חייו לאמן את נבחרת ישראל והוביל אותה לכמה תוצאות יפות וזרע זרעים של תקווה, וגם EZ7 חולמים בגדול ויודעים שזו ההזדמנות הממשית האחרונה שלהם להצליח עם הנבחרת ולעשות היסטוריה, אולם הדחה מול איסלנד עלולה להביא לסיום חמוץ לדרכיהם של חזן וזהבי בנבחרת.
גורל מתבקש: אם אלוהי הכדורגל אוהב סיפורים טובים, והרי הוא אוהב, ישראל חייבת להיות ביורו – עם כל המשמעויות ההיסטוריה בכך שהטורניר מתקיים דווקא על אדמת גרמניה – מהשואה ודרך אסון הי"א במינכן, המשימה הלאומית היא לסגור מעגל דווקא שם.
זה היה נכון גם בלי 7 באוקטובר, אבל במיוחד אחרי הטראומה שעברה על העם כולו בשבת השחורה ובמלחמה הנמשכת מאז עם המתים החטופים והמפונים. זמן שבעולם הערבי ומעבר לו גוברים והולכים קולות ודרישות להשעות את ישראל, מה מתבקש יותר מלהוציא להם אצבע משולשת בגרמניה? זה פשוט חייב לקרות.
נ.ב: וסיבה אחת למה לא נעלה ליורו: אנחנו נבחרת ישראל ומדובר בכדורגל.