אחרי שהשיגה 4 נקודות מ-6 אפשריות מאז נפתח קמפיין מוקדמות יורו 2020, נבחרת ישראל תצא לראשונה לשני מפגשי חוץ קשים מול לטביה הערב (שישי, 21:45) ומול פולין ביום שני. מהמפגשים הללו חבורתו של אנדי הרצוג חייבת להשיג לפחות 3 נקודות קריטיות למאבק העפלה, כשברור לכולן שהיריבה הלטבית הנה המטרה.
אך המשימה לא תהיה כל כך קלה, למרות פערי הרמות בין הנבחרות. הכחולים-לבנים יגיעו לעיר הבירה ריגה, לאחד האצטדיונים הביתיים ביותר במזרח אירופה – הדאוגבה. המגרש הקטן, שנבנה כבר ב-1927 ובעל 10,461 מקומות ישיבה בלבד אולי נראה כזניח ומיושן, אך היסטוריה שלמה, מרתקת ומסקרנת עומדת מאחורי המבנה.
בתחילת דרכו, המגרש לא הוקם במטרה לשמש כמגרש כדורגל. בנוסף לכר הדשא שהוקם לצד היציעים, נוספו עוד 3 מסלולי ריצה שאפשרו מרכז ספורט חדשני למדינה המזרח אירופאית. האצטדיון נבנה בצורה מוגבלת הנדסית, ויציעיו היו מוגבלים למספר אלפים בודדים של צופים. בשנת 1933, ארגון “ההתאחדות הלטבית לספורט” קיבל את הזכויות על השטח וניהל את המקום עד 1940, אז הוא עבר שינוי מקצה לקצה.
כידוע, באותן השנים התנהלה מלחמת העולם השנייה, בה הכוחות הנאצים של גרמניה נלחמו נגד הכוחות הסובייטים מרוסיה וניסו לכבוש כמה שיותר שטחים מהאימפריה הקומוניסטית. בשנות ה-40, הצבא האדום החליט לכבוש את כל לטביה וגם העיר ריגה נפלה קורבן. הדאוגבה סיים את תפקידו כאצטדיון ספורט, הפך לבסיס תחמושת של הרוסים וסייע להם בפעולותיהם במלחמה.
עם סיום הלחימה, החליט השלטון הלטבי כי הוא רוצה לטפח את הגוף והנפש (בין היתר על מנת לפתח חיילים טובים לצבא) ופסק דאז על העלאת רווחתם של האנשים העוסקים בפעילות גופנית ובכך יצר תנופה גדולה בתחום התרבות והספורט. אך לצערם של הלטבים, הקרקע של המגרש נהרסה לגמרי במהלך מלחה”ע ה-2. ב-1949, החליטה הממשלה להקים משטח החלקה על הקרח, בו שיחקו הוקי (!) בתקופת החורף. בקיץ, שימש כמגרש כדורסל וכדורעף – אך לא לכדורגל.
שלוש שנים מאוחר יותר, החלו עבודות בנייה ליציע צפייה מבטון אשר יאפשר לאלכס יותר צופים באירועי הספורט השונים. בצדו המערבי של המגרש הוקם בלוק רחב שאפשר אכלוס של עד כ-10,000 צופים. המדינה הקרה, שסובלת ממוצע טמפרטורות נמוך מקו האפס בחודשי החורף, החליטה לבטל לחלוטין את שאר הפעילויות של האצטדיון ולהפוך אותו למגרש הוקי קרח בלבד. הממשלה הקצתה תקציבים מיוחדים ובמקום נבנה משטח עם קרח מלאכותי.
מתחילת שנות ה-70, המתחם חזר לשמש גם כאצטדיון כדורגל, שכלל קמפוס שלם של מגרשי ספורט. במה שהוגדר אצטדיון הכדורגל, גם התקיימו דרך קבע תחרויות אתלטיקה וטניס, כשאליפות המדינה בספורט הלבן מתקיימת שם עד היום. ב-1991 הלטבים שבו לשחק בדאוגבה הישן, דבר אשר התקבל בעין יפה על ידי אוהדי הנבחרת שקוראים לו לא פחות מ"הבית האמיתי של הנבחרת" בפורומי האוהדים.
אך זה הספיק רק עד תחילת המילניום החדש. בשנת 2,000 הנבחרת בצבעי בורדו-לבן העתיקה את משחקי הבית שלה לאצטדיון סקונטו (גם כן בעיר הבירה ריגה), בו יש 9,500 מקומות ישיבה, כמעט פי 2 מדאוגבה הוותיק בזמנו. אמנם סקונטו היה יותר מודרני והיציעים בו היו קרובים יותר לדשא, אך הנבחרת הלטבית לא הרגישה בו כמו בבית. לפני המעבר חזרה לדאוגבה המשופץ (יפורט בהמשך), כתבו בעיתונות המקומית רבות אחרי משחקים כי: "געגועים לדאוגבה", "מתקשים לייצר הפתעות בסקונטו", "צריכים לשפץ את הבית הישן", "זה לא הפנים של ריגה במגרש החדש".
רק ב-2015 הממשל הקשיב לקריאות העם והתקשורת והחליט לבצע שיפוץ נרחב במגרש. כ-62 מיליון יורו הושקעו בבניית יציע חדש, מתחם כרטיסים, חנות אוהדים, שירותים, לוח תוצאות אלקטרוני ובניית מושבים, כשבספטמבר 2017 החלו העבודות המיוחלות. אותם שיפוצים ערכו כשנה וחצי, ובקיץ 2018 נפתח שוב לרווחת הצופים. כמובן, נבחרת הכדורגל החזירה את משחקי הבית למגרש, שהכיל אחרי השיפוץ 10,461 מקומות.
זהו רק החלק הראשון בעבודות הבנייה, כשבהמשך צפוי המגרש להכפיל את תכולתו ולהיות מגרש ברמה אירופאית לכל דבר עד סוף 2022. אם זה יקרה בפועל? ימים יגידו. אגב, נכון לכתיבת שורות אלה, האצטדיון עומד בקטגוריה מספר 4 בתקנים של אופ"א ובקטגוריה מספר 2 של ה-IAAF (ההתאחדות העולמית לאתלטיקה).
הבנו כבר שהעם הלטבי רואה באצטדיון המיושן יותר מעוד סתם מגרש. כמקור לגאווה לאומית, החליטו במדינה ממזרח אירופה לשבור בו את שיא גינס. ב-19 באוקטובר 2008 התקיים בדאוגבה מירוץ השליחים הגדול ביותר בהיסטוריה. 3,807 רצים לקחו חלק בטירוף הזה, שנפרס על גבי 24 שעות של שיכרון חושים. אגב, השיא הזה נופץ שנית ב-2011 באיטליה.
ואם כבר בגאווה לאומית עסקינן, לא רק אירועים ושיאים ספורטיביים מתקיימים באצטדיון המיושן. על פסטיבל לטביה שמעתם? זוהי תחרות שירה וריקודים לטביים המתקיימת כל שנה בקיץ בשטח המגרש. כ-18,000 משתתפים, מכל הגילאים, לוקחים חלק בפעילות ויוצרים מופע מרהיב ביופיו. אם היריבה של ישראל הייתה משחקת כמו הרקדנים, היינו בצרות גדולות הרבה יותר על הנייר.
הנבחרת של אנדי הרצוג ו-וילי רוטנשטיינר לא אמורה להיתקל בקשיים גדולים, הסגל הישראלי טוב בהרבה (שוב, על הנייר) מזה הלטבי, אך המגרש המיושן והוותיק כבר הוכיח לנבחרות גדולות משלנו כי יש בכוחו לחולל ניסים ונפלאות. אסור לבחורים בכחול-לבן לזלזל אפילו לרגע ביריבה שתעמוד מולם, כשלעיני הקהל הביתי החם שלה תרצה להשיג תוצאה טובה.