ברכות. ברכות. ברכות. אני רוצה לברך את אלון חזן, יוסי בניון, שחקני הנבחרת וכל מי שאחראי על הניצחון הערב (שבת) 1:2 על אלבניה. זו אומנם לא עלייה לטורניר גדול כמו יורו או מונדיאל, אבל זה הישג שהנבחרת הייתה צריכה כדי להוכיח לעצמה שהיא חזקה והיא אכן עמדה במשימה בגדול.
שאפו לאלון חזן שהוכיח הערב שאפשר לשחק בקו ארבעה בהגנה, עם שני מגנים תוקפים ובלי לפחד. ישראל שיחקה כדורגל מהיר, התקפי ובמיוחד במחצית הראשונה בה היא הייתה נראית נפלא. להוציא דקות מעטות בהן אלבניה שלטה והכתיבה את הקצב ישראל סיפקה כדורגל מהנה במיוחד.
שני שחקנים בלטו מעל כולם. אלי דסה הוכיח שהוא מעל הרמה של הכדורגל הישראלי, שחקן ששייך לרמות הגבוהות באירופה והטוב ביותר שיש לנבחרת להציע. מהצד השני המגן השמאלי דורון ליידנר נתן הערב הצגה. במיוחד שמדובר בשחקן צעיר, שבא כדי להוכיח שהעתיד של הנבחרת ברגליים שלו.
הנבחרת שיחקה מהיר, לא עם הכדורגל הכי אטרקטיבי, אבל הרצון לנצח היה חזק יותר מהפחד להפסיד. גם אחרי שספגו שוויון בדקות האחרונות, שחקני הנבחרת חיפשו ללכת קדימה ולא להיקבר בגול שספגו. הרצון לנצח נמצא אצל אותם צעירים רעבים, הם לא נכנעו ורצו קדימה מתוך רצון לנצח.
זו ההוכחה לשינוי הגדול שאלון חזן ויוסי בניון הביאו לנבחרת. הם הכניסו הרבה תשוקה ורצון, לא על חשבון סדר ומקצועיות, אלא בנוסף להם. בסופו של דבר, לא במשחק גדול, הכדורגל ניצח. בניגוד לאותם שנים שתמיד נפלנו ברגעים המכריעים, היום הוכחנו שאנחנו יכולים לצאת מהסטיגמות ולהיות ווינרים.