לפני שנתעסק וננתח את משחקה של הנבחרת הערב (ראשון) בצ’כיה, אני עדיין נמצא אי שם לפני חודש במשחק חצי הגמר מול סקוטלנד וההפסד המאכזב והאכזרי בפנדלים דווקא במאני טיים האמיתי ובמיוחד כאשר הוכחנו לעצמנו שאנחנו לבטח שווים מבחינת יכולת ואיכות אל מול הסקוטים החיוורים.
לכך יש להוסיף את ההעפלה בסוף השבוע האחרון של הונגריה, מקדוניה הצפונית, סקוטלנד וסלובקיה לטורניר היורו הנכסף בגמר הפלייאוף, אפשר לומר על חשבוננו, עם מבט מייסר מצד אחד על כך שאנחנו לא הצלחנו להעפיל למפעל גדול פעם נוספת למרות שקיבלנו על הנייר את ההגרלה הנוחה ביותר. מצד שני, אולי סוג של אופטימיות לקראת העתיד כאשר פעם נוספת הוכחנו לעצמנו שאנחנו מסוגלים ובוודאי לא נופלים מבחינה מקצועית משום נבחרת שהשכילה לעלות ליורו דרך משחקי הפלייאוף. לכן, הפעם תחושות ההחמצה והאכזבה מתעצמות.
וילי רוטנשטיינר (רדאד ג'בארה)פתיחת המשחק בצ’כיה שוב תפסה אותנו לא מוכנים - התקפת מעבר קלילה של הצ’כים, שלא נתקלו בשום התנגדות מצד שחקני ההגנה שלנו שממשיכים לסבול מבלבול וחוסר תאום. וילי רוטנשטיינר ממשיך להתעקש על מערך של שלושה בלמים שלא מוכיח את עצמו לאורך זמן ושרשרת הטעויות החלה עם ביברס נאתכו, שלא הצליח לחלץ כדור במרכז המגרש. לאחר מכן, זה המשיך עם סגירה לא טובה של אלי דסה באגף ימין וחזרה איטית של טאלב טוואטחה להגנה באגף שמאל, ולכך יש להוסיף את הרפיון וחוסר התאום במרכז ההגנה והנה, קיבלנו גול קליל של הצ’כים, אפילו קליל מידי.
לאחר ספיגת השער נראה היה שהנבחרת איבדה את הביטחון והשלווה לא רק מבחינה הגנתית אלא בעיקר בכל מה שקשור להנעת הכדור שלנו, שלא הצליחה בפועל להתממש בשל לחץ צ’כי גבוה שגרם לנו להמון איבודי כדור בלי שום תגובה או פתרון יצירתי מצידו של רוטנשטיינר על הקווים. המחצית הראשונה הייתה חלשה מאוד עם שליטה מוחלטת של הצ’כים כשמנגד ישראל סובלת מחוסר יצירתיות בכל מה שקשור להנעת הכדור וסיכון השער. הנבחרת לא הייתה קיימת כלל מבחינה התקפית בלי שום אוריינטציה התקפית ולמרות מחצית מהחלשות שאני זוכר ממנה בשנים האחרונות, ירדה להפסקה בפיגור מינימלי שאיכשהו השאיר אותנו בתמונת המשחק לקראת המחצית השנייה.
ערן זהבי יורד לגליץ' (רויטרס)הנקודה המדאיגה ביותר מבחינתי במחצית הראשונה הייתה שראינו נבחרת ישראלית עם יכולת רעה, אבל בעיקר כבויה, חסרת פיזיות ואגרסיביות, שנתנה לנבחרת צ’כית בינונית תחושה של עליונות מוחלטת על כר הדשא. האוסטרי ביצע שני חילופים במחצית כאשר הכניס את נטע לביא בקישור האחורי במקום נאתכו ואת סאן מנחם במקום טוואטחה, חילופים שעוררו את הנבחרת לפחות ברבע השעה הראשונה של המחצית השנייה.
חאתם עבד אלחמיד רואה את האדום (רויטרס)דקות טובות של אייל גולסה, דור פרץ ונטע לביא במרכז המגרש עם שילוב של אגרסיביות ויציאה קדימה של שחקני הקישור החזירו אותנו למשחק בגדול. קודם כל מנור סולומון חזר לשחק באגף שמאל בחצי השני, שם הוא מצליח לבוא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר. בנוסף, החמצה גדולה של זהבי מול תומאש ואצליק, שוערה של צ’כיה, הוכיחו לנו שצריך לחשוב קצת מחוץ לקופסה ולנסות לשחק במערך יותר התקפי למן ההתחלה, עם שילוב של שחקנים פיזיים ודינמיים במרכז המגרש – ככה זה יכול וחייב להיראות הרבה יותר טוב.
הקיפאון של רוטנשטיינר על הקווים במחצית השנייה עם שינויי מערך מתבקש בשלב מוקדם כאשר שון וייסמן היה צריך להיכנס במחצית בחילוף התקפי על חשבון בלם ולהפוך את משחק הנבחרת להרבה יותר מסוכן ואיכותי, אך לצערנו החילוף הגיע בשלב מאוחר מידי. יש נקודה שחוזרת על עצמה שוב ושוב בנבחרת – אנחנו נזכרים לשחק, יוצאים קדימה והולכים על כל הקופה רק כאשר אנחנו נמצאים במצב שאין לנו מה להפסיד. זה סימפטום לא בריא.
מנור סולומון מעביר רוחב (רויטרס)אפשר לשחק עם תעוזה, יצירתיות ואמונה עצמית מהרגע הראשון. שוב פעם הוכחנו לעצמנו שכאשר חשבנו התקפה ושלחנו שחקנים קדימה במחצית השנייה, אנחנו אולי לא יותר טובים מהצ’כים, אך לבטח לא פחות טובים. פעם אחר פעם אנחנו מפנימים שיש לנו פוטנציאל הרבה יותר גדול ממה שאנחנו מצליחים לייצר על כר הדשא. לכן, צריך לעשות בדק בית מדוע אנחנו לא מוציאים מהשחקנים שלנו את המקסימום, זהו חומר למחשבה למקבלי ההחלטות שאמורים לקבל פעם אחת ולתמיד החלטות שהן הרות גורל עבור נבחרת ישראל ולבנות צוות מקצועי לטווח ארוך עם בנייה סיסטמטית של שלד בריא לטווח ארוך על כר הדשא, ובוודאי על הקווים.