מדינת ישראל נמצאת תחת מלחמה כבר שנה שלמה. מלחמה שהחלה במתקפת פתע מרצועת עזה, בדומה למה שקרה במלחמת יום הכיפורים לפני 51 שנה. אז זה קרה ב-6 באוקטובר 1973 ואילו הפעם זה קרה ב-7 באוקטובר 2023. המראות של מלחמת חרבות הברזל הציפו זיכרונות כואבים מאותה המלחמה הארורה שפרצה במהלך יום הכיפורים, מלחמה אליה הוקפצו גם כמה שחקני כדורגל וכדורסל מהשורה הראשונה.
הם גויסו אליה, נסעו להילחם בגבולות, חלקם אפילו הגיעו ישירות מהמגרש לשדה הקרב. כזה היה טל ברודי, מהכדורסלנים הגדולים בתולדות המדינה. "היינו עם הנבחרת באליפות אירופה בספרד ומשם חזרנו לארץ ישר למלחמה", הוא סיפר. "היינו לקראת משחק והתחלנו לשמוע כל מיני שמועות שהתחילה מלחמה בארץ. לא ידענו מה קרה, עד שאמרו לנו 'פרצה מלחמה, ינסו להביא אותנו כמה שיותר מהר לארץ כי גור בן דוד צריך לחזור'. גור היה שחקן בנבחרת וטייס. אחרי המשחק מיד עלינו על הטיסה לארץ ולא אשכח את זה כל חיי".
מלחמות לא הפחידו את טל ברודי, הוא הרי הגיע ארצה לפני מלחמת ששת הימים ונשאר מאז ועד היום, אבל זו לא הייתה עוד מלחמה. "בדרך כלל כולם בורחים מאזורי מלחמה קשים, אבל רק בישראל כולם טסים חזרה לארץ כדי להגן עליה. אפילו הספורטאים. איך שנחתנו בארץ, קיבלתי צו גיוס בשדה התעופה והכנתי את עצמי לזה שייקחו אותי למילואים.
הייתי אחראי על סוללות נ"מ שהגנו על אתר אסטרטגי בדרום. הייתה תחושה של כאוס. לקחו אותי בגלל ששירתתי גם בצבא ארצות הברית. עשינו שמירות שלא יגיעו מטוסים להפציץ ועשינו תצפיות על גבול ירדן, אבל זה היה מקום די שקט. ביום הכיפורים יכולתי אפילו לעשות כושר במדבר, המלחמה הנוכחית הרבה יותר רועשת בתוך המדינה כי כל הזמן יורים טילים פנימה".
טל ברודי (שחר גרוס)יוחנן וולך כיום בן 79. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הוא עדיין שיחק כדורגל בהפועל חיפה, אבל גם היה מילואימניק גאה שסיים את שירותו בגיל 63. "התנדבתי ב-1970 ובהמשך התייצבתי למילואים גם במלחמה ב-1973", שיתף בגאווה. "אין הרבה ספורטאים שמשרתים ככה בצבא, זה בדרך כלל אירוע יוצא מן הכלל. רוב שחקני הכדורגל והכדורסל לא שירתו בשירות קרבי, רק במלחמת יום הכיפורים, וגם שם מעטים הוצבו קדימה באזורי המלחמה. זה היה די יוצא דופן. רוב האנשים שכחו כבר מה היה, אבל מלחמת יום הכיפורים הייתה הרבה יותר חמורה ושונה מהמלחמה הזאת".
יוחנן וולך (משה חרמון)ביום הכיפורים לפני 51 שנה וולך הוקפץ להילחם בצפון. "הוריי היו אז בני 65, הם מאוד נבהלו והיו בפחד גדול מאוד למרות שעלו ארצה 40 שנה קודם לכן. המלחמה הייתה קרובה לבית גם אז. הייתי בגבול לבנון ב-1973, ירו על היישובים ונאלצנו להתמודד מול אלה שירו עלינו. נכנסנו לכפרים בלבנון ועשינו את מה שהיה צריך לעשות. לא הרגשתי שונה מאף אחד אחר".
צביקה רוזן (רדאד ג'בארה)גם כדורגלן מכבי תל אביב, צביקה רוזן, גויס לצבא וירד דרומה לקרבות מול המצרים: "הייתי בחיל שריון וירדתי עד תעלת סואץ. התייצבתי למילואים ואמרו שחסר להם נהג משאית, אז מיד אמרתי להם 'אני נהג משאית'. היה לי רישיון ג' בזכות מכבי תל אביב, שדאגה לשחקנים כדי שתהיה להם פרנסה. הקבוצה שלחה אותנו להוציא רישיונות על אוטובוסים ומשאיות בזמנו, ואני הוצאתי רישיון כזה".
וכך, על גבי משאית שהובילה חלקי טנקים לשדה הקרב מול צבא מצרים, צביקה רוזן דהר במדבר עד לתעלה. "בהתחלה חשבתי שזה יהיה טיול נחמד כי הצבא הדף את האויב, אבל כשאתה מתחיל להיכנס למדבר ורואה את כל החללים, אתה מבין שהיה טבח נורא ונפלו מאות חיילים. זה היה דבר איום ביותר. את כל המראות האלה סחבתי איתי שנים על גבי שנים, זה נשאר כמו צלקת. הוריי היו ניצולי שואה וזה הרגיש לי כמו האבל שהם סחבו איתם כל השנים. החזקנו באזור למשך תקופה. למזלי הצלחתי להשתכשך בתעלה אפילו. אני בין הבודדים שיכולים לומר שרחצתי בבריכת גורדון ורחצתי בתעלה. אפילו נפגשנו שם אני ובומה ויינברג במהלך המלחמה".
בומה ויינברג היה שוער ושריונר. "נכון, נפגשנו בתעלה אני וצביקה במלחמת יום הכיפורים", הוא אישר. "זה היה מראה חריג לראות שני כדורגלנים על הגבול, בדרך כלל זה כמעט ולא קורה במלחמות, אבל פגשתי גם את ציון דגמי שהיה בגדוד שלי ונלחם בתעלה. הוא גם היה שוער. כשאתה בשדה הקרב אתה לא נלחם 24 שעות, מפעם לפעם חוזרים אחורה להצטייד, לעשות תיקונים ולנוח, ושם נפגשנו. היו מראות קשים במלחמה, זה לא היה פשוט".
במה ויינברג (פרטי)ויינברג גם נפצע במלחמת יום הכיפורים. "אחרי יומיים, ב-8 באוקטובר 1973, התקדמנו לגשר על התעלה כדי לפרוץ קדימה ולעבור אותה, אבל נכנסנו למארב כשרוב הטנקים שלנו נפגעו ועשרות נהרגו. אתה רואה חלק גדול מהפצועים וההרוגים שנלחמו ביחד איתך וזה כואב. הטנק שלי נשאר תקין ועבר את התעלה. נלחמנו נגד כוח קטן שהיה מעבר לתעלה, אחר כך התקדמנו והיינו אמורים לכבוש בסיס טילים של המצרים, אבל אחרי כמה קילומטרים נכנסנו למארב ליד תחנת רכבת מקומית.
הטנק שלנו נפגע משני טילי נ"ט, הטנק נדלק, קפצתי ונטשתי אותו כי הוא היה בדרך להתפוצץ. גם אני נפצעתי. ברחנו מהטנק והסתתרנו במבנה ליד תחנת הרכבת. לא היו מסוגלים לחלץ אותנו, רק אחרי 12 שעות הגיע גדוד צנחנים שכבש את המתחם ופינו אותנו בסירות קומנדו לארץ ולבית החולים. למזלי נפצעתי בצורה די קלה ואחרי חודש חזרתי לשחק כדורגל, משהו שחיכיתי לו בכיליון עיניים".
לכן, לדבריו של בומה ויינברג, צריך להמשיך לשחק גם עכשיו: "נכנסנו לשגרה מסוימת במדינה במהלך המלחמה הנוכחית ולפי דעתי צריך להמשיך עם הספורט. בתקופתנו ב-1973, המלחמה הייתה קצרה וחזרו די מהר לשחק כדורגל. אומנם נשארו חיילים במשך כמה חודשים טובים בגבולות, אבל המלחמה למעשה הסתיימה. לדעתי, צריך כמה שיותר מהר לחזור לשגרה. זה חשוב גם שיהיה ספורט ובידור לאזרחים".
בימים אלה יוחנך וולך עדיין עובד במשרה מלאה, אבל פעם בשבוע נוסע להתנדב בשומרה, מושב שנמצא קרוב לגבול לבנון. "אני עולה לאזור הגבול כדי לעזור לתושבים. יש בשומרה קו ייצור של 200 אלף ביצים ביממה ואני בא לתת יד. ממיין ביצים, שוטף אותם, אורז אותם, שולח אותם, מה שצריך. חסר כוח אדם בגלל שיש הרבה ירי ואזעקות, הם שמחים שאני מגיע. אני עובד בעיקר עם תאילנדים והם חבר'ה נחמדים, אני מתקשר איתם טוב כי שירתתי במזרח הרחוק. אומנם כבר מזמן פרשתי ממילואים, אבל חשוב לי לעזור ולהתנדב בתקופות כאלה".
לדבריו, במדינה חייבים לשמור על השגרה ולהמשיך לשחק כדורגל גם בזמן המלחמה. "טוב עשו שהמשיכו. די, אי אפשר לחיות רק את המלחמה, זה מוציא את האנשים מדעתם", הוסיף וולך. "לפעמים הספורט יכול להוציא את האנשים מהמצב. אומנם חבל שזה נעשה בלי קהל, אבל אין ברירה, אני בעד להמשיך לשחק כדורגל בכל מצב. גם אני ממשיך לשחק כדורגל עם חברים בכל יום שישי בחיפה, אפילו אם יש אזעקות. כמה אתה יכול להיות מול הטלוויזיה?".
טל ברודי (איציק בלניצקי)טל ברודי יושב מול המסך וזועם. "אני רואה טלוויזיה בארה"ב ובישראל, וזה משגע אותי", הסביר כדורסלן העבר. "המלחמות של היום הן גם על התודעה. לפעמים אני רואה על מה מדברים שם ואני לא מאמין. יש בטלוויזיה יותר מידי חופש דיבור, איך הם מדברים ככה נגד הצבא? יש לנו חיילים בשטח והם חיילים מצוינים. יש לנו חבר'ה צעירים וחכמים עם רוח שמפתיעה הרבה אנשים בעולם, כולם התגייסו באקט של ציונות ובזכותם יש לי ביטחון מלא בצבא, אבל אז אתה שומע על מה מדברים בטלוויזיה ואתה פתאום מתמלא בחוסר ביטחון וחושב כאילו אנחנו לא בסדר. הלו, לא אנחנו התחלנו במלחמה הזאת".
בתקופה זו הוא גם עוסק בהסברה, כך מסתבר. "כן, אני מתקשר לעיתונאים ופרשנים שמופיעים בטלוויזיה בכל העולם כדי להסביר להם מה קורה פה", סיפר טל ברודי. "פעם אחת שמעתי כתב אמריקאי שאמר שהפלנו בניינים בלבנון ותקפנו בתי חולים בעזה, מיד התקשרתי והסברתי שתקפנו באופן ספציפי בניינים ציבוריים כי יש שם אמצעי לחימה שמכוונים נגד אזרחים בישראל. 'מה אתם רוצים, שהם ירו עלינו? ההפך הוא הנכון, להם לא אכפת אם זה נופל על אזרחים, אנחנו עושים הכל כדי לא לפגוע באזרחים'. יש לנו צבא נפלא, אבל ישראל מקבלת פחות קרדיט מהעולם ואני משתגע ממה שהם אומרים עלינו".
יוחנן וולך נשאל מה שונה מלחמת יום הכיפורים מהמלחמה הנוכחית וענה: "בזמנו, פגשתי חיילים סורים בראש פינה כי הם פלשו עמוק לשטחנו, ועכשיו שהמלחמה פגעה באזור גיאוגרפי מסוים. בשני המקרים זה מאוד עצוב. ביום הכיפורים המלחמה הייתה קצרה מאוד בזכות תגובה מהירה, בעוד שעכשיו היא נמשכת יותר משנה. התגובה בזמנו הייתה מהירה כי הלחימה לא הייתה בשטח בנוי אלא בשטח פתוח, שזה יותר קל כי אתה מתמודד למעשה מול המערכים של האויב וכשזה מול אנשים שמסתתרים בבתים יותר קשה לתקוף. לצערי, הפעם שמנו את כל הדגש על חיזבאללה וכאילו שכחנו שגם בחמאס יש אנשים מסוכנים, ועובדה שבלבנון אנחנו יודעים על כל מה שקורה ובעזה הכל לוקח יותר זמן".
בומה ויינברג הסכים עם דבריו וטען כי: "המלחמה של היום הרבה יותר קשה ממלחמת יום הכיפורים. לפני 51 שנה זה היה במרחבים פתוחים בסיני ובגולן, וכמעט שלא היו היתקלויות פנים אל פנים. הפעם המלחמה בשטח בנוי, מבית לבית, עם כלי נשק הרבה יותר משופרים וזה הרבה יותר מסוכן. בזמנו העורף לא חטף כמו היום, יצאנו להילחם בעיקר בגבולות והעורף בקושי חטף פגיעות. אפילו הפחד הפעם יותר גדול מאשר במלחמת יום הכיפורים".
מנשה זלקה חוגג בסיום עם דגל ישראל (רועי כפיר)טל ברודי הופתע מהמלחמה האחרונה שפרצה מרצועת עזה ב-7 באוקטובר: "זה לא ייאמן, הרי לא שכחנו מההפתעה של מלחמה יום כיפור וזה שנים יושב אצלנו בראש, אז איך יכול להיות שזה מה שקרה לנו אחרי 50 שנה ונשארנו חשופים ככה? אף אחד לא ישכח את זה. כמו מלחמת יום כיפור ומלחמת העולם השנייה, גם את המלחמה הזאת לא ישכחו. לכן יש לי הערכה עצומה למי שהתגייסו ונלחמו. לא נעים לשבת בבתי קפה בזמן מלחמה, אבל בקטע של ההתגייסות להילחם לטובת שאר האזרחים כדי שהם יוכלו לעשות את זה - אין מדינה כמו ישראל. כולם יודעים מה החשיבות של המדינה שלנו, כולם באים אליה מכל העולם כדי להילחם, כולם מתגייסים לעזור לצבא - ולכן אני מעריץ את מי שהתגייס ונלחם, כולל ספורטאים כמו מנשה זלקה. אני מעריץ אותם".
צביקה רוזן סיכם: "זו תקופה עצובה כי אין מלחמות קלות. מה שקרה ב-7 באוקטובר החזיר אותי אחורה ונתן לי תזכורת למה שקרה במלחמת יום הכיפורים. היום הנכדים שלי בצבא וכשאתה שולח בני משפחה לשדה הקרב אתה רק רוצה שהם יחזרו בשלום, בדיוק כמו עם הילדים שלי. לצערי, כל הסיפור הזה כנראה יימשך. עם השכנים הערבים שלנו תמיד היה בלגן - ואם אלה השכנים שלנו, לצערי כנראה שנדע עוד ועוד מלחמות".