אז מי זו דינמו מוסקבה, הקבוצה המיועדת של עדן קארצב? על כך אפשר לדון במגוון היבטים, וחשוב לגעת בכולם על מנת להבין את התמונה המלאה.
ראשית, ההיסטוריה שלה מפוארת, אך גם בעייתית למדי. דינמו מזוהה, בראש ובראשונה, עם לב יאשין. השוער הסובייטי האגדי, שנחשב לאחד הגדולים בעולם בתולדות המשחק, הקדיש את כל הקריירה שלו למועדון אחד בלבד, היה ונשאר הסמל האולטימטיבי שלו, גם 32 שנה אחרי מותו. אוהדי דינמו גאים מאוד במורשתו וגם בכך שמדובר באחד המועדונים הוותיקים ביותר ברוסיה. דינמו זכתה באליפות בטורניר הראשון של הליגה הסובייטית שנערך ב-1936 והייתה גם הקבוצה הסובייטית הראשונה שהעפילה לגמר אירופי, כאשר הפסידה ב-1972 לריינג'רס הסקוטית בגמר גביע המחזיקות.
זה מצוין, אבל חמש מתוך 11 האליפויות שלה היו בעידן יאשין, ועוד חמש בכלל לפניו. האליפות היחידה אחרי פרישת הכוכב המיתולוגי הייתה אי שם ב-1976, כלומר היא מחכה כבר 44 שנה לזכייה. ואם לא די בכך, אפילו את הגביע האחרון – והיחיד שאחרי פירוק ברית המועצות – הניפה דינמו ב-1995. במילניום הנוכחי היא נטולת תארים כלל, למרות שהייתה קרובה לעתים.
דינמו מוסקבה, אם כך, היא הלוזרית הכי גדולה של הכדורגל הרוסי – מועדון פאר שלאוהדיו הצעירים יותר כמעט ולא היו סיבות לשמוח. במאי האחרון, היא הפסידה שוב בגמר הגביע הרוסי, בדרבי מול ספרטק, בגלל שהחמיצה פנדל בזמן פציעות. אפשר להקביל אותה, במידה מסוימת ועם המון הסתייגויות, לטוטנהאם או לרומא – מועדונים שרואים את עצמם כענקים, אך לא מצליחים לתרגם זאת לתארים כבר במשך עשורים.
מבחינה פוליטית, הייתה מזוהה דינמו בעידן האימפריה הסובייטית עם המשרד לביטחון פנים, המשטרה והכוחות המיוחדים. היריבות בתוך מוסקבה התקיימה בעיקר בשני מישורים – מול צסק"א שהשתייכה לצבא ונגד ספרטק שהייתה מוגדרת כ"קבוצה של העם" ולא השתייכה רשמית לזרועות של המשטר. הדימוי המשטרתי לא הוסיף חן לדינמו באופן כללי והיא מעולם לא הייתה הקבוצה הפופולריות ביותר בבירה ובמדינה. הכינוי של השוטרים בסלנג הסובייטי הרוסי הוא "זבלים" ולכן זה גם הכינוי הלא רשמי של דינמו, שחקניה ואוהדיה.
אחרי התפרקות ברית המועצות, כבר לא שלטה המשטרה בדינמו, אבל האסוציאציות ההיסטוריות נשארו לנצח. ללא תמיכת המשטר, חווה המועדון קשיים בשנות ה-90, ועבר לא מעט ידיים גם לאחר מכן. אחת ההרפתקאות המשונות ביותר, למשל, הייתה בעידן השליטה של איש העסקים אלכסיי פדוריצ'ב, שהחליט ב-2005 לבנות את הסגל על בסיס רכש של דוברי פורטוגזית מהמועדונים בפורטוגל, בזכות קשריו הטובים עם הסוכנים הרלוונטיים.
באותה שנה, הוחתמו בקבוצה בין היתר קושטיניה ומאנישה, וגם בלם ברזילאי אלמוני לחלוטין בשם טיאגו סילבה שהגיע מהמילואים של פורטו, חלה בשחפת, לא שיחק דקה, וכמעט איבד את חייו בבית חולים במוסקבה. מי היה מאמין שיהפוך לימים לכוכב גדול? המיזם הפורטוגלי של דינמו התפרק תוך חודשים, ורוב השחקנים ברחו או נמכרו. הסיפור ההזוי הזה הוא רק אחת הדוגמאות לחוסר היציבות הקיצוני שמלווה את המועדון כבר שנים.
התופעה ממשיכה, למרות שהמועדון עבר ב-2009 לידי הבנק VTB, אחד הגדולים והחשובים ברוסיה, אשר לבכיריו קשרים הדוקים ביותר עם ולדימיר פוטין. הפוליטיקה הפנימית בתוך הארגון כה מסובכת שאף עיתונאי מעולם לא הצליח לפענח אותה ויש הגורסים כי גם בתוך דינמו עצמה מתקשים להבין מי מקבל את החלטות הסופיות, ובאופן כללי מי נגד מי בתוך מאבקי האגו האינסופיים.
בתקופה בה היה נהוג בכדורגל הרוסי לפזר סכומי עתק ולהחתים כוכבים זרים, הייתה דינמו אחת הבזבזניות הגדולות ביותר. רכש הדגל שלה היה החלוץ הגרמני, קווין קוראני, ששיחק במוסקבה במשך שש שנים. ב-2014 הוחתם, במסגרת מסע ראוותני, גם הקשר הצרפתי מתייה ולבואנה, אבל אז התברר כי המועדון עבר על חוקי הפייר פליי הפיננסי של אופ"א, הושעה מהשתתפות באירופה והכל התרסק לחתיכות. המשבר אפילו הוביל לירידה סנסציונית לליגה השנייה ב-2016, לראשונה אי פעם בתולדות הקבוצה גם אם מחשיבים את העידן הסובייטי. היא חזרה, באופן טבעי, תוך שנה – ומאז חולמת שוב על הצמרת הגבוהה.
למעשה, דווקא בשנתיים האחרונות השכיל המועדון לנסות לגבש אסטרטגיה אמיתית וארוכת טווח. הוא אימץ את המודל הגרמני וגייס כמנהל הספורטיבי את ז'ליקו בובאץ', שהיה עוזרו ויד ימינו של יורגן קלופ במשך שנים ארוכות במיינץ, דורטמונד וליברפול. הקשר למיינץ איפשר את החתמתו של המאמן הגרמני המבטיח סנדרו שוורץ, אשר בהדרכתו שיחקה הקבוצה הצעירה והתוססת כדורגל מהנה שמזכיר בסגנונו את השיטה של קלופ. בעונה האחרונה, לצד העפלה לגמר הגביע, היא אף התיימרה להיאבק על האליפות והובילה את הטבלה בסיבוב הראשון, אך קרסה כהרגלה בהמשך וסיימה במקום השלישי.
הפרויקט המרתק הזה ספג מהלומה כאשר רוסיה פתחה במלחמה נגד אוקראינה ב-24 בפברואר. רוב הזרים, כולל הפליימייקר הפולני המוכשר, סבסטיאן שימנסקי, עזבו. שוורץ, שנתקל בדילמה מוסרית גדולה, התקשה לעזוב באמצע העונה, אך התפטר מיד בסיומה – ומונה למאמן הרטה ברלין. סלבישה יוקאנוביץ' הסרבי, אקס מכבי תל אביב שנכשל לאחרונה בשפילד יונייטד, הסכים להחליפו.
בובאץ' עדיין שם, אבל גם הוא לא ממש יודע כיצד לעכל את המצב הפוליטי והרלוונטיות שלו פחתה. המועדונים הרוסים הושעו מהמפעלים האירופים, גיוס הזרים החדשים פרובלמטי ביותר, הליגה הרבה פחות חזקה ומעניינת, וכל המדינה מזוהה כעת, בצדק, לא עם הכדורגל, אלא עם פשעי המלחמה. זה לא הזמן הנכון להגיע לרוסיה, גם אם מסתכלים על ההיבט הספורטיבי נטו – אבל מובן שזה לא השיקול היחיד.
בנק VTB העביר את השליטה במועדון לנאמנים לאור המצב, אבל מעשית עדיין שולט בו באופן אבסולוטי, וגם האצטדיון הפנטסטי שנפתח מחדש ב-2018 אחרי עבודות שיפוץ נרחבות שנמשכו במשך עשור, נקרא עדיין VTB ארנה על שם לב יאשין. האנשים החזקים בדינמו מקורבים למשטר הרצחני, וננקטות נגדם סנקציות כלכליות מצד המערב. מבחינה מוסרית, חתימה במועדון מסוג זה בעיתוי הנוכחי בעייתית בלשון המעטה.
לשחקנים הרוסים אין הרבה ברירות במציאות הקודרת והם נפגעים מאוד מקצועית. כוכבי דינמו קיוו לשחק העונה בליגת האלופות וזו הייתה המטרה של החלוץ הוותיק בן ה-32, פיודור סמולוב, שחזר לקבוצת נעוריו בינואר, רק כדי לגלות שהמשטר הרס לו את החיים בפברואר. סמולוב היה בין הבודדים שהביעו התנגדות למלחמה בימים הראשונים, אך מאז קולו נעלם.
הנפגע העיקרי מבחינה ספורטיבית הוא ילד הפלא בן ה-19, ארסן זכריאן, קשר-חלוץ רב גוני ממוצא ארמני, שהחמיץ את המקום בסגל ביורו 2020 בגלל מחלה והיה אמור לעשות את הפריצה הגדולה במונדיאל, ממנו הושעתה רוסיה גם כן. שותף מצוין נוסף של קארצב למרכז המגרש הוא דניל פומין, קשר נסוג עם ראיית משחק משובחת שמתמחה בביצוע כדורים נייחים. ויאצ'סלב גרוליוב הוא טורבו מהיר באגף השמאלי, קונסטנטין טיוקאבין בן ה-20 הוא חלוץ פעלתן שחייב לשפר את אחוז ניצול ההזדמנויות, ובין הקורות עומד אנטון שונין בן ה-35 שהצטרף למועדון בכיתה א' והקדיש לו את כל הקריירה – כמו יאשין. הזרים הבולטים שבחרו להישאר בינתיים הם דייגו לקסאלט האורוגוואי ששיחק במשך שנים באיטליה, והקשר האחורי הקרואטי ניקולה מורו.
בשורה התחתונה, המעבר המסתמן לדינמו מוסקבה היה עשוי להיות מצוין לו היה מתבצע במצב הנורמלי, כאשר הקבוצה הייתה אמורה לשחק בליגת האלופות עם שוורץ על הקווים. במצב הנוכחי, כאשר רוסיה הפכה למדינת טרור, והכדורגל בה ספג מכה אנושה, זהו צעד פרובלמטי הרבה יותר, וניתן להצדיק אותו רק מסיבות כלכליות.