משפחת מכבי נתניה איבדה במהלך השנה האחרונה לא מעט מאוהדיה. אחד מהם היה הדר קמה ז"ל, שנפל בכפר עזה והיה אוהד הקבוצה מגיל צעיר מאוד, ביחד עם חברו הקרוב סהר אטלס. הדר היה קצין בסיירת מטכ"ל, שסיים מסלול לפני כמה שנים. בשבעה לאוקטובר הוא ישן בדירתו בתל אביב ביחד עם בת זוגתו וקיבל קריאה להגיע ליחידתו, שהייתה מהראשונה להגיע לכפר עזה.
הם נתקלו במחבלים באחת השכונות של האנשים המבוגרים יותר, לאחר שאותם מחבלים כבר שהו בדירות במשך שלוש שעות. ההיתקלות הראשונה כללה לא מעט פצועים וההיתקלות השנייה הובילה לארבעה הרוגים, ביניהם הדר ומפקדו עילאי זיסר ז"ל, שנולד באותו היום בו נולד הדר וגם נהרג באותו היום. הדר נהרג בגיל 24 והותיר אחריו הורים: אייל וגילה, ושתי אחיות: עלמה ושירה.
"מכפר עזה מספרים שהכניסה של סירת מטכ"ל הצילה את השכונה ושינתה את פני הלחימה. בכפר עזה אין תיעודים של מחבלים, הם היו עסוקים בלהילחם כנראה", מספרת אימו, גילה. "אני שמעתי שנפל טיל בתל אביב אז התקשרתי לחברה שלו ואליו והוא צחק על זה שדאגתי לו לגבי היציאה מתל אביב. הוא אמר שאני לא צריכה להקשיב לכל מה שאומרים. אני חושבת שכשהוא יצא לדרך הוא לא הבין את גודל האסון. רק כשהוא הגיע לעוטף וראה את ענני העשן, הוא הבין. הוא נכנס לכפר עזה, בלי להבין שבקיבוץ יש 150 מחבלים".
ספרי על החיבור שלו לספורט ולמכבי נתניה.
"הדר היה חובב ספורט באופן כללי והוא אהד את מכבי נתניה באופן מיוחד מגיל צעיר. הוא התאמן בתנועת נוער חינוכית בשם ‘חמש אצבעות’. הוא אהב לרוץ, אהב לשחק כדורגל למרות שלא היה בקבוצה מקצוענית ויותר מכל, הוא אהב מאוד לשחק ‘הקפצות’ בים בתל אביב".
הדר קמה ז"ל הקדמי בתמונה (באדיבות המשפחה)מאיפה הגיעה האהדה?
"למען האמת, אין לנו מושג. זה לא הגיע מבעלי, אולי קצת מאח שלי שאוהד את הקבוצה ומחבר טוב של הדר, סהר אטלס. אח של סהר, הוא מאוהדי מכבי נתניה וסיפר לנו שכשהם היו ילדים הוא היה יוצא לקנות להם קרטיבים. בשנה האחרונה, הדר היה זה שיוצא לקנות להם ומבחינתו זו הייתה מעין סגירת מעגל".
כמה הוא היה אוהד מושבע?
"היה לו מנוי הרבה שנים. הוא היה הולך למשחקי בית וחוץ, היה לו את הצעיף שלו בחדר והייתה לו חולצה. אני רוצה להגיד שכמו שהדר אהב את מכבי נתניה, גם הם הוקירו אותו בצורה יוצאת דופן. עד עכשיו, הם תומכים וחידשו את המנוי שלו. במשחק האחרון סהר שם את הדגל עם התמונה של הדר במקום שבו הוא ישב באצטדיון".
איך סבבו חייו סביב מכבי נתניה?
"כשהוא היה חוזר הביתה בשישי, זה היה ברור שהוא בא למשפחה אבל גם לראות את מכבי נתניה. בכל שבת שהוא לא היה בצבא והיה משחק, זה היה ברור שהוא ילך למשחק, גם אם זה בנתניה וגם אם זה משחק חוץ. הוא גם שיחק בקבוצת חובבים בכפר ידידיה בימי שישי. הם היו נרשמים בחמישי כדי לשחק בשישי והחבר'ה שלו בצבא סיפרו לנו שהייתה לו תזכורת בטלפון בימי חמישי בתשע בבוקר וזה לא משנה מה היה קורה או מה היה הלו"ז, הוא היה יוצא מהפגישות ונרשם".
שחקני מכבי נתניה (עמרי שטיין)מה הזיכרון שלך מהאהדה לנתניה ולכדורגל?
"אני זוכרת שהוא התחיל ללכת למשחקים בעצמו, הוא היה צעיר, בכיתה ה’. יום אחד כשהוא חזר שאלתי איך היה. הוא הסתכל עליי ואמר שהיה מדהים, אבל שנאמרו שם מילים שאני לא הייתי מרשה להגיד. הוא היה מדבר על המשחקים, היה מתבאס מההפסדים, אבל הוא היה בן אדם של נשמה שהיה שם גם אם מנצחים וגם אם מפסידים".
כמה הוא אהב כדורגל?
"הוא היה מגיע הביתה ונשכב מול הטלוויזיה כדי לראות כדורגל וזה לא משנה איזו ליגה. הוא הכיר את כל הליגות, שחקנים ממדינות נידחות. הוא היה מאוד בעניינים, מאוד מתעניין ומאוד עוקב. בתוך כל השירות שלו, הוא אף פעם לא זנח את האהבה שלו למכבי נתניה".
מה את זוכרת מהטקס שערכה מכבי נתניה לזכרו?
"כשבאנו לאצטדיון ולמשחק, פתאום הבנתי מה הדר אהב ומה הוא מצא בזה. את התחושה של המגרש ושל הקהל. את האנרגיה הזאת, המלחמה על הניצחון והמוטיבציה. אלו דברים שמאוד אפיינו את הדר: הוא היה ילד מאוד נחוש, חיובי ואקטיבי בחיים. כמו במסלול ובשירות הלא פשוט שלו, ככה גם באהדה שלו לכדורגל ולמכבי נתניה היו קווים מקבילים".
איזה מוטו אפיין אותו יותר מכל?
"הוא היה ילד צנוע שעבד מאוד קשה כדי להשיג את מה שהוא רוצה. הוא אף פעם לא דיבר יותר מדי. יש איזשהו כיתוב עליו שיש לנו: ‘הוא עשה הכול בשקט, בצניעות, במאמץ, בחיוך ובנחישות רבה. הצלחתו היא פרי מעשיו’. מבחינתי זה אפיין אותו: הוא היה בן אדם של אנשים, ידע להוביל אנשים צעירים ומבוגרים כאחד. הוא היה הדבק של הצוות, החבר הכי טוב של עילאי. הוא לא השאיר אף אחד מאחור ומספרים לנו שבכל הפעילויות שהיו ביחידה, הוא היה זה שנשאר אחרון. אם הייתה חיילת שצריכה לנסוע עד לשער של הבסיס, הוא היה זה שמקפיץ אותה ואפילו תמיד מבקש ממנה שתגיד לו כשהיא יוצאת לשער".
אוהדי מכבי נתניה (ראובן שוורץ)מה גיליתם אחרי שהוא נהרג?
"למען האמת, הוא לא סיפר לנו, אבל מצאנו בדברים שלו אחרי מותו אות ממפקד אמ"ן על מבצע מאוד משמעותי שהם עשו ביחידה. אני זוכרת שגם בימי חייו, הוא אמר לבן דוד שלו בבר המצווה שלו שתמיד כשצריך לבחור בדרך הקלה או הקשה תבחר בדרך הקשה. זה ממש הוא".
איך את חווה את השנה הזאת? איך הוא היה רוצה שתחיו?
"בתור אמא שלו, אני יכולה לדעת מה הוא היה אומר על כל דבר. הוא היה רוצה שנמשיך את החיים שלנו ושלא ניקבר ביחד איתו. הוא היה רוצה שנשמור על אחיותיו ועל בת הזוג שלו. הוא מאוד העריך את מה שהיה לו ובשבוע האחרון הוא אמר שאנחנו ההורים הכי טובים שיכולנו לבקש. הוא ידע כמה אנחנו גאים בו, אבל הוא אמר לנו את המשפט הזה והשאיר לנו מתנה. ברוחו הוא היה רוצה שנמשיך לטייל בעולם, שלא נהיה עצובים למרות שזה בלתי אפשרי".