נס לא קרה לנו

חודש ינואר מתקרב. להלן שיעורי הבית והמשימות לבעלים ולצוות המקצועי של הפועל תל אביב.

1: להפסיק ומיד לדבר או לתכנן שחרור של כוכבים. המחשבה על מכירתו של טוטו תמוז בינואר היא לא יותר מהזייה או מזימה של מי שאינו באמת רוצה להתמודד. הפועל של השנה היא קבוצה שבירה עם סגל קצר וליקויים רבים. אין שום תסריט בעולם שיכול לאפשר שחרור או ויתור אפילו על אחד מהקלפים החזקים שלה.

2: בכדורגל המודרני (הכדורגל הישראלי הוא רע, אבל בכל זאת מודרני) אי אפשר לקחת אליפות בלי שני מגנים תוקפים ודומיננטיים. ואם לא שניים, לפחות אחד. להפועל אין לא אחד ולא שניים כאלו. בליגה החלשה שלנו אפשר להסתפק במגנים בינוניים, אבל אי אפשר לוותר על כאלו שיוצאים לתקוף ולהחיות את משחק האגפים. כשהאדומים משחקים בלי אגפים, גם משחק מול קבוצה עלובה כמו הפועל עכו הופך למלחמת חפירות.

טוטו תמוז. אסור לדבר על שחרור אפשרי שלו (חגי ניזרי)

הפיתרון אם לא יימצאו שחקני רכש מוצלחים: אלרואי כהן מגן ימני, סלים טועמה מגן שמאלי. כשיוסי אבוקסיס הכניס את כהן במקום ג'ון פנטסיל בדקה ה-77 הוא עשה את זה 77 דקות באיחור. צמד מגנים, אלרואי וטועמה, הוא אפשרי ובוודאי הזוי פחות ממה שיש כיום.

3: אריק דג'מבה דג'מבה ורועי גורדנה אמנם נמצאים במגמת שיפור, אבל כשהם חלשים, כפי שהיו הפעם, בולט עוד יותר הצורך להביא בדחיפות קשר אחורי נוסף. בחלומותיי הוורודים אני רואה את ערן זהבי מגיע בינואר, והם ורודים לא רק בגלל הצבע הנוכחי שבו הוא משחק באיטליה.

0:0 שכזה מול הכלום והשום דבר, הפועל עכו, יכול לקרות לכל קבוצה. זה לא אסון ולא טרגדיה, אבל אחרי כל אחד מחמשת הניצחונות האחרונים של הפועל כתבתי כאן במפורש את נקודות התורפה ואת מה שצריך לשפר. אולי טוב שמשחק נפל כזה מגיע לפני חלון ההעברות, כדי שאף אחד לא ישלה את עצמו חלילה שמה שיש יספיק כדי לקחת אליפות.

דג´מבה דג´מבה. במגמת שיפור, אבל יש צורך בעוד קשר אחורי (חגי ניזרי)

האדומים יסיימו את הסיבוב הראשון באחד משני המקומות הראשונים. זה סוג של הישג מסוים לקבוצה שהייתה מפורקת בקיץ האחרון ונבנתה בחסך. אבל אם סיבוב כזה מסתיים בכמעט 75 אחוזי הצלחה ובעמדה לזכייה באליפות, שום דבר פחות מהזכייה הזאת לא יספק השנה, בעיקר כשברור לכולם מהי האלטרנטיבה לאליפות אדומה.

מילה אחת על הפועל עכו. בכל הליגות בעולם ישנן קבוצות כאלו, המכונות קבוצות קטנות. אנחנו רואים אותן בטלוויזיה כשהן באות לשחק מול הגדולות במדינות שלהן. בשום מדינה בעולם לא מקובל הביזיון הזה – של קבוצה שבאה להרוס ולא כדי לשחק, קבוצה ששחקניה מתחזים לפצועים מן הדקה הראשונה ועושים הכל כדי לבזבז זמן ולבזות את המקצוע. עכו היא קבוצה בלי אוהדים, בלי שחקני בית, בלי טעם ובלי ריח. מי צריך קבוצה כזו בליגת העל? נדמה לי שאף אחד.

ומילה אחרונה על השיפוט. גיא ברגר הוא ללא ספק עוד "נצר משובח" לדור החדש של שופטי ישראל. נפולת של נמושות, שופטים גרועים, פחדנים, חובבנים עד כדי כאב. מעבר לפנדל שהוא לא ראה ולעשרות השריקות שנשרקו הפוך ממה שצריך היה להיות, בולטת עובדה אחת.

תמוז מבקש פנדל מגיא ברגר. מה קורה לדור הצעיר של השופטים? (חגי ניזרי)

איך בדיוק מחליט שופט להוסיף ארבע דקות למחצית שבה שיחקו נטו בקושי 30 דקות? מה בדיוק עובר לו בראש? האם זה הפחד לטעות? האם זה כושר גופני לקוי? האם זה הרצון לחזור הביתה בשלום? או האם זהו סתם חוסר הבנה במשחק הכדורגל שמטרתו העיקרית היא, מר ברגר, לשחק ולא לשכב על הדשא "פצועים". אם ברגר היה מוסיף למחצית הזו שבע דקות הוא לא היה מגזים. אבל הוא איננו שופט, ממש כשם שמרבית חבריו הצעירים שצמחו כאן כעשבים שוטים אינם שופטים. דבר אחד ייאמר לזכותם של השופטים: הם בהחלט מיישרים קו עם המצב הכללי של ליגת העל שלנו.