האריה הפצוע טרף

אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה משחק בין מכבי חיפה להפועל תל אביב כל כך לא עניין אותי. שתי הקבוצות ששלטו ללא עוררין בכדורגל הישראלי בשנים האחרונות נותרו בצילם של אירועי האלימות המחפירים האחרונים, אירועים שלאט לאט הופכים לשגרה בליגה השישית בטיבה באירופה, הלא היא הלוזון ליג.

בפעם האחרונה שהירוקים והאדומים נפגשו במסגרת הליגה הייתה אי שם בחודש דצמבר האחרון והתל אביבים הביסו בקלות את החיפאים 0:3. האוהדים בבלומפילד שנראו כמו פראי אדם בדרבי האחרון עוד צהלו ביציעים, המאמן דאז, דרור קשטן, הפך ברגע למוריניו והפועל ת"א הייתה המועמדת הראשית והבלעדית לתואר האליפות.

שולר חוגג עם איגייבור. 0:3 ו-1:4 על חיפה (עמית מצפה)

חלפו רק ארבעה חודשים, אך הרבה מאוד מים זרמו בירקון ובקישון. כבר עכשיו אפשר להצהיר כי שני המועדונים יעדיפו לשכוח את העונה הנוכחית מדפי ההיסטוריה שלהן. ההבדל המהותי בין שני המועדונים מתבטא באופן מובהק בבעלי הקבוצות, יעקב שחר ואלי טביב

צורת הניהול המושלמת של שחר נתנה שקט תעשייתי לחיפאים ואילו החובבנות של אלי טביב (או נכון לימים אלו ליהי טביב) גרמה לכאוס אחד גדול אצל התל אביבים.

טביב. הבדלים בניהול (יניב גונן)

דווקא אחרי שהבלאגן בהפועל ת"א הגיע לשיאים חדשים, השחקנים התגברו על הכל והראו לכולם שעוד יש להם כבוד. חניכיו של אלישע לוי ציפו למשחק קליל שימשיך את הרצף המצויין שלהם בשבועות האחרונים, אך נתקלו ביריב הרבה יותר רעב ומסוכן ממה שהם חשבו. האדומים התגברו על הרדיוסים, ההרחקות והבלאגן והראו לכולם שגם אריה פצוע הוא עדיין אריה.

הכתוב הינו טור דעה