הגיע הזמן להיפרד

סיום עונה הוא זמן הסיכומים. חלק מהשחקנים מסכמים עונה או תקופה אבל עבור ניר דוידוביץ', וואליד באדיר וסאלח חסארמה זה הזמן לסכם קריירה. הפרישה של שלושתם הייתה צפויה אבל הטיימינג שזה קרה – בהפרש של מספר ימים הוא סוג של הפתעה.

אם נתעלם לרגע מהאליפות של קריית שמונה שהפכה אותה אמנם לחברה לגיטימית בצמרת הכדורגל הישראלי אבל עדיין לא לאחת מהגדולות (בטח לא מבחינת קהל), חסארמה הוא הבלם הטוב ביותר בכדורגל הישראלי שלא לבש את מדיה של אחת מארבע הגדולות.

חסארמה הוא הדוגמא הטובה ביותר לאחד שהגיע מלמטה (מליגה ב') לצמרת ועשה זאת בזכות, בעזרת עבודה קשה, בלי דיבורים והרחק מאור הזרקורים. זו ההזדמנות להיפרד מבלם שעשה קריירה גדולה אבל עם טעם של החמצה בפה. יכול היה להגיע רחוק יותר.

וואליד באדיר הוא כנראה המודל לכל כדורגלני המגזר. גם הוא כמו חסארמה הגיע מלמטה אבל לבש את מדי שתי הגדולות בכדורגל הישראלי (מבחינת זכייה בתארים בשני העשורים האחרונים) והיה גם סמל בכל מקום שבו שיחק.

הקריירה האירופית של באדיר היא פספוס גדול כיוון שאם היה מתעקש להישאר באנגליה, עם הנחישות וההתמדה שכל כך אפיינו אותו במכבי חיפה והפועל ת"א הוא היה מגיע רחוק יותר בלי שום צל של ספק.

חסארמה ושירצקי (משה חרמון)

ועדיין, 74 ההופעות שלו בנבחרת ישראל ובעיקר חשוב מכך, סימן לפריצת דרך רצינית ומשמעותית עבור שחקנים מהמגזר הערבי לתקוע יתד בנבחרת הלאומית, הם הדברים שאנחנו נזכור מהקריירה המופלאה שלו.

הרבה מילים כבר נאמרו על ניר דוידוביץ'. ההופעות ההירואיות, הפציעות הקשות אבל חשוב מכל היא הנאמנות למועדון אחד. בזמן שכל השחקנים רק מחפשים את הכסף הגדול, דוידוביץ' תמיד העדיף את הבית, המשפחה ואת מכבי חיפה. שוער שהוא סמל.

באדיר (עמית מצפה)

לדעתי, דוידוביץ' הוא השוער הגדול ביותר בכדורגל הישראלי וככזה מגיע לו משחק פרידה מכובד שלא ישכחו כאן עוד הרבה זמן. ואם כבר משחק פרידה אז גם חסארמה ובאדיר ראויים לאחד כזה שישאיר אצלם חותם כמו שהם השאירו לנו בזמן ששיחקו.