היום שאחרי אצל שחקני כדורגל או ספורטאים בכלל הוא רגע לא פשוט. לא מעט דובר על משבר הפרישה, החיים שאחרי וההסתגלות עבור אדם העוסק בספורט בפרק השני של חייו. ישנם כדורגלנים אשר מתקשים, ישנם כאלה הסובלים ממשברים, אך יש גם כאלו שכבר בשלב הקריירה בונים לעצמם תוכנית מגירה שתכין אותם.
אצל תמיר כחלון, מי שגדל במכבי ת"א והפך לאחד הקשרים המובילים בליגה בסוף העשור הראשון של המילניום הנוכחי ותחילת העשור השני, זה היה אף מורכב יותר. הפרישה הגיעה בשלב מוקדם: בגיל 26. כחלון, אז בעירוני ק"ש, שבעברו כבש שערים חשובים במדי הצהובים והיה שותף למסע הישארות בלתי נשכח עם בני יהודה, ספג תיקול שהוביל לכאבים עצומים בכף רגל ובעיה במערכת העצבית בכף הרגל.
בין רגע הוא היה צריך לחשב מסלול מחדש, בגיל כה צעיר ולצאת לדרך חדשה. זה לא היה קל, הוא חווה "שנת אבל" להגדרתו, אך מהר מאוד קם על רגליו ועבר לפרק ב'. לא מעט דובר על הסטיגמה לגבי כדורגלנים בנוגע ללימודים אקדמאים, אלא שכחלון שבר את הסטיגמה. הוא למד עריכת דין ובחודשים האחרונים, לאחר שסיים את ההתמחות שלו, החל להשתלב במשרדו של עו"ד שי אליאס ובאופן אירוני, אולי אפילו בסגירת מעגל מסוימת, הוא מסייע לכדורגלנים במתן זכויותיהם, מה שלו היה חסר עם פרישתו וההתעסקות עם ביטוחי הפציעה שלו.
כעת, בראיון מיוחד וגלוי ל-ONE, הוא מספק מונולוגים על החיים שאחרי הפרישה, איך הוא רואה את הקריירה שלו, מדבר על שבירת הסטיגמה בין ספורטאים לתואר אקדמי והייצוג של שחקנים שגדלו עליו ואף שיתפו איתו פעולה. "אני יכול להגיד לך שהקריירה שלי הסתיימה בשיא הכוח שלה, אבל לא בשליטתי, הרגשתי שדווקא בשנה האחרונה שלי הדברים התחילו להתחבר, מבחינת כושר, כוח, בגרות ובשלות, אבל בגיל 26 זה נקטע במכה אחת", חוזר כחלון לאחור ומנסה לסכם בשני משפטים את הקריירה שנקטעה ברגע אחד.
הקריירה שלך היא פספוס?
"אני לא רואה אותה כפספוס בכלל. הדברים גדולים ממני מבכדי לפענח אותם: דברים קרו כי הם היו צריכים לקרות. אני אחרי אכילת הלב מבחינת למה זה קרה או הטיימינג שזה קרה. אני יכול להגיד לך שבאותה התקופה של הפציעה היו לי כמה הצעות מאירופה מהליגה הבלגית והליגה הצרפתית והייתי רק צריך לסיים את העונה. זה לא יהיה הוגן לראות את זה כהחמצה בגלל ההקרבה הגדולה שלי. אם היית מחזיר אותי אחורה, לא הייתי עושה שום דבר שונה.
"בסופו של דבר, אני חושב שכל מי ששיחק איתי יכול להעיד עליי שהייתי מגיע ראשון והולך אחרון. אני בספק אם תמצא מישהו שיגיד אחרת. לא הייתי משנה שום דבר בהתייחסות שלי ובגישה שלי למקצוע ומהבחינה הזאת אני מרגיש שלם לחלוטין עם עצמי".
עובר בראש שגדלת במכבי ת"א שנתיים מוקדם מדי? לפני הגעתו של מיץ' גולדהאר?
"שאלה מצוינת. אני יכול להגיד לך שאם הייתי עולה לבוגרים בתקופה של מיץ' גולדהאר, הקריירה שלי הייתה אחרת והיו מתייחסים אליי בצורה אחרת. זכורה לי ההיכרות עם מיץ' והיו לי איתו אפילו כמה שיחות. מדובר באדם מצוין מבחינת הניהול והזיהוי של שחקני הבית שגדלים במכבי. הבמה, היחס, ההתנהלות האירופאית והתנאים.
"השנה הראשונה בה עליתי לבוגרים, הייתה עונת הגלאקטיקוס. זה היה הכי קשה בעולם לשחק עם שחקנים מהדור הקודם, כשבאותה התקופה לצעירים לא ממש היה פיתחון פה לדבר. היום, שחקן צעיר בגיל 18 יכול לקבל את המושכות בראשית דרכו ואז זה פחות היה. היו צריכים לקרות הרבה דברים כדי שיתנו לך להוביל בגיל 18. רוב הסיכויים שהדברים היו נראים אחרת אם הייתי גדל בתקופה של מיץ' גולדהאר".
כיום אתה שלם עם כך. אבל אחרי הפציעה זה לא תמיד היה ככה.
"אני יכול להגיד לך שהאמונה בבורא עולם עזרה לי להבין את זה. מה גם שבכי ומחשבות של: 'אכלו לי או שתו לי', לא מובילות לשום מקום. אני בן אדם שתמיד היה אופטימי וחיובי. זה כן בור שאי אפשר לרפא לעולם מבחינת העובדה שפרשתי בגיל 26. כי יש לי אהבה לכדורגל ועד היום אני מתגעגע למשחק עצמו ואפילו לשחק בשכונה אני לא יכול. יש פעמים שאני עובר בפארק ליד הבית שלי ורואה אנשים משחקים כדורגל ואני פשוט מקנא ורוצה גם, אבל לא יכול".
לשחקן שפורש בדרך כזו יש בד"כ כעסים. הוא לא רוצה לשמוע מהכדורגל.
"זה בדיוק מה שקרה לי בסמוך לפציעה. אתה לא מבין למה זה קרה לך ולא יודע להתמודד עם זה. זה קרה לי בשיא העוצמה: אני זוכר את עצמי מסיים משחקים ביום ראשון ובאימון הבוקר שלמחרת בו מי ששיחק בהרכב לא מתאמן, הייתי מבקש להשתתף באימון מרוב הרעב והכוח. בגיל הזה לא הרגשתי שום עייפות. הפציעה והכאב הזה הרחיקו אותי מהכדורגל כמו מאש ואני יכול להגיד לך שמבלי לפגוע: אהבתי כדורגל יותר מהמון שחקנים. זה נלקח ממני בשיא הכוח ולא צפיתי אח"כ בכדורגל כי זה היה עבורי סוג של טראומה.
"היום? אני לא מגדיר את עצמי כצופה אדוק כי קודם כל אין לי זמן. אם יש משחק שיש סביבו רעש מסוים, אז אולי אצפה בו. אבל זה לא שאם אראה כר דשא, זה יגרום לי ליותר מדי עצבויות כאלה ואחרות. למרות שבכנות, אני כן יכול לראות את כר הדשא ולהרגיש צער מהבחינה הזאת שאני לא יכול לשחק. כשאתה אוהב כ"כ משהו ואתה לא יכול לעשות אותו, אז זה עושה לך לא נעים בגוף".
אבל מה האינטראקציה שלך עם כדורגל היום?
"אני יכול להגיד לך שאני בקשר עם מעט מאוד שחקנים שנשארו חברים שלי. כשאדם פורש מכדורגל בצורה טראגית כזאת, הוא בעצמו לא שומר על קשר. אני גם לא חזק בפייסבוק ובאינסטגרם אז אני בעצמי לא שומר על קשר ואין לי טענות לאף אחד. העניין המשותף שהיה לי עם אותם חברים אבד: הרי על מה ידברו איתי? על כדורגל? אני כבר לא משחק. אני יכול לספור על כף יד את השחקנים שנשארתי איתם בקשר: אלירן עטר, יניב עזרן, ברק בדש, שניר משען וצחי גיגי".
חשבת להשתלב בתחום הכדורגל לאחר הפרישה?
"אני יכול להגיד לך שגם הקושי הזה של להתמודד עם הטרגדיה שקרתה לי, הרחיק אותי מזה. עד היום אני סובל מכאבים (עליהם ירחיב בהמשך). קח דוגמא: לפני שבועיים, התקיימו הפגנות ליד העבודה שלי ולא הייתה לי אפשרות להגיע עם המונית עד המשרד שלנו. נהג המונית הוריד אותי באזור דרך השלום והלכתי ברגל עד רחוב יגאל אלון. באותו הערב סבלתי מכאבי תופת. אז להיות מאמן שסובל מכאבי תופת, זה לא משהו שהולך ביחד. מעולם לא היה דיבור מהצד שלי בנושא הזה, אלא יותר ניסיתי לאסוף את השברים ואחרי שהצלחתי לקום מהעצבות הזאת, בעצת המשפחה הלכתי לכיוון האקדמיה ולימודי המשפטים".
עוד מזהים אותך ברחוב היום?
"בוא נגיד שיש כאלה שכן. אני לא אחד המפורסמים, אבל מי שראה כדורגל באותה התקופה, אם אלה אוהדי מכבי ובני יהודה, או סתם אנשים ששולטים בכדורגל. מה אומרים לי? 'איזה חבל' מה שעברתי, מזכירים פה ושם את נושא הפציעה ומכבי".
בוא נחזור לכעסים שליוו אותך בהתחלה ועליהם התגברת.
"הימים של אחרי הם אחד הדברים הכי קשים שניתן לאחל לבן אדם: בין אם זה בספורט ובין אם מחוצה לו. כספורטאי, כל חייך קשורים לכדורגל וברגע שאין לך את זה, אתה מתעורר עם כאבים מנטליים. אין לך את ההכנסות ואת הסיפוק מאותו העולם, אין לך את אותה החברה. כל תהליך השיקום הזה הוא לידה מחדש. המונח לידה מחדש צריך להיות מוטבע על הדברים הללו: מישהו שעבר פרישה מכדורגל והצליח לעמוד ולעסוק במשהו אחר, זו לידה מחדש. אני יכול להעיד על עצמי שעברתי לידה מחדש בכל הכוח.
"אני יכול להגיד לך שזו יותר הגדרה של התעצבות. בסוף, זה לא היה רק תחביב ולא רק עבודה, זאת הייתה אהבה. אנשים ששיחקו איתי והאנשים שסיפרתי לך שאני בקשר איתם, יכולים להעיד איך הייתי מתייחס למקצוע. כעס? אין לי כעס. הייתי רוצה אולי לסיים את זה אחרת עם כל הסיפורים המשפטיים שעליהם אני לא יכול להרחיב. בסוף, אנחנו בני אדם והייתי רוצה שזה יסתיים בצורה מכובדת. עשיתי הכול שזה ייגמר בצורה הכי מכובדת שאפשר".
אם אחזיר אותך לרגע ליום הפציעה עצמו?
"גם אם תעיר אותי בעוד 60 שנים, הראש שלי יריץ את אותה התחושה והזיכרון שלי יזכור את כל מה שקרה. 17.12.2013, משחק השלמה ביום שלישי מול בני יהודה. היה קר מאוד ותיקול שאמור היה להיות פשוט, התגלה כלא פשוט ואחרי הניתוח התגלה כעוד יותר לא פשוט ושם זה נגמר. איך שזה קרה, אחרי כמה שניות הייתה הפסקת חשמל באצטדיון. אני חשבתי שזה מהכאבים של המכה.
"אחרי שיקום ארוך, במקומות הכי מובחרים שיש, חזרתי לעצמי פיזית בצורה מסוימת, אבל הרגל עצמה לא תפקדה ויש לי פגיעה עצבית בכף הרגל. בסופו של דבר, הרי מה שווה שחקן כדורגל בלי רגליים? אני זוכר שנכנסתי לשיחה עם אחד מהפרופסורים באיכילוב אחרי שעברתי שני ניתוחים והוא אמר לי: 'אם אתה רוצה להסתובב עם מקל בגיל צעיר, תעבור את הניתוח השלישי. אני ממליץ לך שלא ואני ממליץ לך ללכת לתאי לחץ'. הייתי בהידרותרפיה, בתאי לחץ, ישבתי עם אנשים שנמצאים בין חיים ומוות. אנשים שנפגעו מהיפותרמיה, שחולים במחלה. תאי הלחץ לא צלחו וחזרתי לאותו הפרופסור והוא אמר לי: 'תשלים עם זה, אתה עם כדורגל סיימת'".
מה עובר בראש?
"אתה משנה את המציאות. הרי ככדורגלן, זה היה המקצוע שלך. אתה מתחזק את הגוף שלך כמו מכונה: מה תאכל, מה תשתה וכו'. מה גם שזה לא מסתיים רק בפרישה עצמה. הייתי צריך להתמודד עם כאבים מטורפים שמלווים אותי עד היום. בתחילת העונה בק"ש שברתי גם את הגב במחנה האימונים בנוסף לשבר בכף הרגל. אלו היו שתי מכות, הפציעות היחידות שהיו לי בכל הקריירה. הפציעות הללו והניתוח שלאחריהן גרמו לי להרים ידיים".
כמה זה באמת משפיע ביום יום?
"מאז הניתוח שעברתי, לא היה יום שהתעוררתי בו ללא כאבים. הפציעה הזאת מענישה: אם אתה מעמיס על הרגל, היא תכאיב לך באותה הרמה שהעמסת על הרגל באותו היום. אתה מעמיס עליה והיא מחזירה לך".
מה עובר בראש מבחינה מנטלית?
"זה הדבר הכי קשה שאפשר להתמודד איתו כשחקן מקצוען. זה הטעם המר הכי גדול שהרגשתי בחיים. אתה אפילו לא עוסק באיך קמים, אלא רק מנסה לשרוד את הכאבים כי הם מטורפים. חוויתי שנת אבל ורק אחרי שנה וחצי בעצת המשפחה, הלכתי לאקדמיה למשפטים. לא ראיתי את עצמי פונה למישהו מהעבר מהכדורגל שיכניס אותי להיות עוזר מאמן או משהו שקשור לזה. יש לי אהבה מטורפת להתעסקות בכדורגל עם ילדים כי גדלתי במושב סביב ילדים. אבל לא הרגשתי נכון לעשות את זה ביחס לסטירת הלחי איתה סיימתי את הקריירה. הרגשתי נכון להתרחק מזה ולא רציתי לשמוע".
במה מתבטאת שנת אבל.
"אני חושב שהראיון הזה כראיון מצמצם את האפשרות שלי להסביר לך מה זה אומר מבחינת טרמינולוגיה. זה כל דבר שקשור לשמחת חיים. ברגע שאין לך את הכדורגל, הזהות נשמטת מתחת לרגליים שלך. אתה בן 26, אבל מה אתה? עכשיו נולדת? צריך ללמד אותך ללכת תרתי משמע. בוא נדבר על זה שאין משכורת, אין לך טייטל. אתה לשעבר ומה יש לך לעשות עם זה? איך תתפרנס? איך לא תסבול מכאבים? איך תעסיק את הראש?".
וגופנית.
"הגוף שבור, מעין שבר כלי. התייעצתי עם מומחים לפציעות ספורט והם ראו שהפיתרון נמצא אצלי בדיעבד: אמרו לי שאני לא נראה בן אדם שתמיכה רגשית תרפא את החור שלו כי הם הבינו את חומרת הטרגדיה. הם רצו לתת לזמן לעשות את שלו. היום בדיעבד ברור לך שאני מבין שיש דברים יותר חשובים כמו משפחה וילדים".
באותה התקופה היית כבר נשוי?
"לא. ואני יכול להגיד לך שאחת ההשלכות באותה התקופה הייתה עצירת החתונה. היו לי פרידות אחרי הפציעה, הרי היינו אמורים להתחתן ודחיתי את זה. בסוף חזרתי לאותה אישה טובה שיש לי ברוך השם, אבל עברנו גם בפן הזוגי נפילות ושברים".
ואיך קמים? מי עזר לך לקום?
"אני יכול להגיד בלי להישמע קלישאתי שאם לא אגיד שבורא עולם עזר לי, אז אהיה אגואיסט. כמובן שזה בא בשילוב המשפחה, אבל כשאני אומר בורא עולם אני מתכוון גם לאותם האנשים שהוא שולח לך בדרך. אם זה במהלך השיקום, שהוא שולח לך אנשים עם סיפור חיים, אם זו האקדמיה בהמשך, שם קיבלתי נישה נוחה. בכל מקום שהייתי, ראיתי את אותו בן האדם שבורא עולם שלח לי כדי שאחזור למסלול שאפשר לקרוא לו קריירה או עבודה לא פחות מאתגרת".
אז בוא נדבר באמת על העבודה החדשה שלך. תחזיר אותי לרגע בו אתה חושב על לימודים אקדמאיים.
"כבר מגילאים 17-18 עסקתי בחוזים שלי לבד, ההורים שלי נתנו לי את העצמאות לזה. אז למעשה, נושא לימודי המשפטים מאוד קרץ לי שזה עלה. למדתי משפטים ואח"כ אפילו עשיתי תואר שני במימון במכללה למנהל. קיבלו אותי שם יפה מאוד, שמעון אמסלם שהוא בחור מקסים ואחראי על נושא הספורט. בתור מכביסט, למרות שהוא מהפועל הוא אדם מקסים (צוחק). אין בן אדם מתוק כזה, הוא עזר לי, הבין מאיפה אני בא. בלימודי המשפטים, עשיתי את המסלול הכי ארוך שיש באקדמיה: קדם מכינה, אח"כ מכינה ובסוף להיות על תנאי בציון גבוה בשנה הראשונה בתואר".
כשדיברו איתך בפעם הראשונה על עריכת דין, איך הגבת? אתה יודע מה הסטיגמות על כדורגלנים, זה נשמע כמו התחלה של בדיחה.
"אני חושב שהסטיגמה היא לא נכונה ואסביר לך למה: אני לא יודע אם שחקן כדורגל שמתאמן שני אימונים ביום בין - אם זה בקבוצה או בין אם זה באימוני אקסטרה - קורא ספרים בשעות הפנאי כמו תולעת ספרים או אפילו שואף להוציא תואר אקדמי, כי זה בלתי אפשרי. הכוח וכמות האנרגיה שאתה מוציא פיזית ומנטלית, לא מאפשרים לך לשלב משהו אקדמי. האשמה היא לא ממש על הספורטאים והסטיגמה לא נכונה כי לא ממש ניתן לשלב. אם אחרי הקריירה ספורטאי בוחר לא לעשות משהו כזה כי הוא הסתדר בחיים או שלא בא לו, אז זה כבר שלו.
"אגיד לך על עצמי: לקחתי את זה בשתי ידיים כדי לנסות לשקם את עצמי כי ידעתי שאי אפשר לסגור את בור הכדורגל, אבל כן רציתי לעשות משהו שיפסיק לי את המחשבות. בגלל ההתעסקויות בחוזים בילדות והבוררויות שחוויתי עם מכבי, לימודי משפטים זה משהו שעניין אותי מאוד. להגיד לך שמראש ידעתי שאהיה עורך דין? לא, אבל לא חששתי מזה וזה אפילו עניין אותי".
ומתי אתה מבין שזו תהיה הקריירה החדשה שלך?
"אני חייב להגיד בזהירות הנדרשת שאני מקווה שזה יעסיק אותי לעוד הרבה זמן. כי כל יום שאני קם לעבודה הוא נס מבחינה פיזית ומנטלית והכול. כי זו פציעה שכפי שאמרתי מענישה".
אין לה פיתרון?
"לא. רק להמר על ניתוח שלישי שככל הנראה ישאיר אותי עם מקל ביד ולא בא לי את זה בגיל כה צעיר. אני לא אחזור להיות בריא לחלוטין והכירו בזה במחלקת הכאב בבית החולים איכילוב".
מה עשית בשנים האחרונות תוך כדי התואר? ממה מתפרנסים?
"אני יכול להגיד לך שבגלל ההתעסקות הנכונה שלי בכסף ממה שנשאר לי בקריירה ובזכות הביטוחים הפרטיים שביטחתי את עצמי, קיבלתי את האפשרות לממן לעצמי לימודים. אני יכול להבטיח לך שאם תיקח כל שחקן לפוליגרף ותשאל אותו האם הוא חושב מה יקרה יום אחרי הפרישה שלו, אז לא תהיה לו תשובה. הכוח והעוצמה והתהילה בה אתה נמצא, אתה מרגיש שאתה לא פגיע, אתה רק מייצר הכנסות והחיים מושלמים.
"יום פקודה הוא מחוץ ללקסיקון של שחקן הכדורגל הממוצע והוא לא מאמין שהיום הזה יגיע. המסר שלי? אסור להזניח את הדבר הזה שנקרא לימודים. היה איתי שחקן במחלקת הנוער במכבי שצחקנו שהוא משלב במקביל גם כדורגל וגם לימודים. צחקנו כי אנחנו לא היינו מסוגלים לעשות את השילוב הזה מבחינה טכנית. אתה נוסע באוטובוסים, מגיע גמור הביתה ונרדם. אי אפשר להגיד לילד לעבוד קשה ולהיות מקצוען ובמקביל להוציא 90 או 100 במבחנים או בציונים".
איך נוצר החיבור עם עורך הדין שי אליאס?
"הכרתי אותו בשם. הכדורגל הוא עולם קטן וידעתי שהוא ייצג ומייצג לא מעט ספורטאים, בפרט שחקני כדורגל. הייתה מודעה בלשכת עורכי הדין ואני כדרכי בקודש לא אוהב קיצורי דרך. שלחתי את קורות החיים שלי דרך לשכת עורכי הדין ובדיוק יצאה כתבה שקשורה למאור בוזגלו ושי הוא שייצג אותו. שלחתי הודעה למאור שהוא חבר טוב שלי: שיחקנו יחד במכבי ואפילו בגיל 9 בהפועל ת"א. ביקשתי שרק ישאל אותו אם הוא צריך עובד.
"שי אמר שהוא צריך עובד במשרד שלו והגעתי לראיון. התחברתי מאוד לגישה שלו, שנלחמת בעבור ספורטאים. אני יכול להגיד לך שברגע הכי נחוץ בחיים, אחרי הפרישה, אחרי שהקרקע נשמטת מתחת לרגליים שלך, מחייב ונחוץ שיהיה לך עוה"ד שיילחם עבורך בכל כוחו. אני מייחל לעצמי לשאוב את התכונות הטובות שהיו לי במגרש מבחינת הגישה למקצוע, הנתינה וההשקעה ואני מנסה לעשות את זה בכל כוחי. זה מה שאני רואה ששי עושה".
אתה למעשה סוגר מעגל. תמיר כחלון של אז, היה צריך את תמיר כחלון של היום.
"הלוואי ואני עושה תיקון מסוים, הלוואי וזה יהיה חלקי, זו מעין מתנה לעסוק בדבר כזה. אני יכול להגיד לך שהייתי באחד הדיונים וראיתי את אחד החברים שלי, שחקן די בכיר. הוא לא ידע שאני מייצג אותו עד ששי לא אמר לו כי אני לא מדבר על זה. ההיכרות המוקדמת והעובדה שקל לי לשים את עצמי בנעליים של אותו ספורטאי שנלחם על הזכויות שלו, גורמים לדברים לצאת עם רגש. גם אתה מנסה לעזור לחבר וגם אם הוא לא חבר ואין היכרות מוקדמת, אתה מבין מה הוא עובר".
איך התגובות אליך מצד שחקנים שאתה מייצג באופן כללי?
"אני יכול להגיד לך שמי ששיחק איתי ומכיר אותי שמח ומפרגן לפחות ממה שנתקלתי עד כה. הם מרגישים שיש פה כתף של חבר, שחבר מטפל בהם. זה מבחינתי יתרון כי אמנם אני גם עוה"ד, אבל יש לזה ערך מוסף, אנחנו מרגישים מעין אחים לנשק. יצא לי לפגוש כמה שחקנים במשרד של שי והם אמרו לי שהם גדלו עליי, הרגשתי פשוט זקן" (צוחק).
בכדורגל הריגוש בא מגול או מבישול. ובתחום הזה?
"אני לא יכול להגיד לך שעריכת הדין יכולה להתקרב לעוצמות שהכדורגל מספק לך. אבל מה שכן? זה יכול למלא את הגוף שלך באושר אם אתה עושה עבודה טובה בשביל לקוח. אם אתה מלווה אותו, עוזר לו לממש את הזכויות המגיעות לו, שמה הסיפוק טעון. אנחנו לא מייצגים רק ספורטאים וכל לקוח שנמצא במחלוקת משפטית כלשהי ולא יודע את הדין ואתה נלחם עבורו ונותן לו את התוצאה, כאן יכולה להיות הקבלה. אבל מבחינת רמת הריגוש, עם כל הכבוד לעריכת דין, לא יכולה להיות חפיפה. כדורגל זה שכרון חושים שרק מי שספורטאי ונכח ברמות הללו, מבין".
אז הסיפור שלך בעצם הוא מחושך לאור. מהפסקת החשמל ברגע הפציעה ועד ההתאוששות שלך היום.
"הלוואי וזה ככה. מהקצת שאנחנו יכולים לכוון את הדברים, הלוואי שבסופו של יום נקרא לזה מחושך לאור. אבל אני מסרב לקטלג את הקריירה שלי כחושך. כל יום כשאני קם לעבודה, זה נס בפני עצמו. עם הכאבים שלי והבעיות הפיזיות והנוירולוגיות שלי, זה נס. זו פציעה מאוד קשה שאין לה אדון והיא לא מודיעה: היא פתאום יכולה להופיע אם העמסת או לחצת יותר מדי".