דייט פושר: על הבכורה של מכבי ת"א בסמי עופר

משחק גדול דורש מגרש גדול, ושער גדול, וסיום גדול. אמש (שני) בסמי עופר, היה את כל אלה כדי להרכיב לכאורה, ערב גדול של כדורגל. שני מועדוני פאר, שני קהלים מרשימים, אצטדיון חדש, תפאורה יפה, שער במספרת, שוויון בדקה האחרונה.

דרמה, אקשן, משהו לדבר עליו. אבל כדורגל בסופו של יום הוא משחק של ההמונים, ודרך העיניים שלהם משתקפת תמונתו של משחק. והמסקנה, טוב, היא לא כל-כך מעודדת. אבל עוד נגיע אליה.

"הפעם ראשונה שלי", הייתה אמורה להיות כותרת הטור. הפעם הראשונה של אוהדי מכבי ת"א במתקן החדש בחיפה, הפעם הראשונה של הקבוצה שהם אוהדים. עוד יהיו להם מספיק "סמי עופרים" במשך העונה, אך לא ממש בטוח שהם כל-כך מהר ישמחו לחזור אליו. בטח לא כמארחים.

כבר בשעה 11:00 בבוקר עשו אנשי המועדון את דרכם לאצטדיון החיפאי כדי להכין את הכל לרגל קליטת האלפים. שלטים נתלו בכבישים עם סמל המועדון והכיתוב "לאצטדיון סע בכיוון החץ". והאוהדים נסעו.

יצאו מחולון בשעה 17:30 כדי להגיע ב-20:30 ולהיכנס בדקה ה-25. והם נסעו בחזור, יצאו מהאצטדיון ב-23:00 והגיעו להוד השרון ב-1:30 (ותודה לעבודות בכביש 2).

השחקנים חיכו למשחק בסמי עופר. אצטדיון שבמשחק הנבחרת הראה שאפשר גם אחרת. אבל מה הפלא, הוצאת אותם הרגע מאצטדיון רמת גן - האנטי כדורגל הניצחי - והעברת אותם למקום שבו כש-30 אלף שרים, אז האווירה בהתאם.

בעליית השחקנים לכר הדשא היה אפשר לחוש את ההתרגשות. האלפים שישבו ביציעים החלו לשיר, כאשר בצד השני קראו בוז ליריבה. ואז התחיל החימום וברקע מוזיקה מחרישת אוזניים.

שירים של ליאור נרקיס ואייל גולן וכששרו לשרן ייני, הוא התרומם מהקרקע, ניסה לרגע להתרכז ולא ממש הבין האם שרים לו או לשחקן אחר. בסוף הוא ניגש אל הקהל, אמר תודה וגם אז לא בדיוק ידע אם עשה נכון כשניגש אליהם או שהם בכלל שרו באותו הרגע לאיתן טיבי.

החימום נמשך, אתה מנסה לראות אם האווירה משתנה, המוזיקה ברקע הונמכה ואז החלו השירים של טל בן חיים, ראדה פריצה וערן זהבי. והבילד-אפ המטורף הזה לסמי עופר תופס לו צורה. ואתה כבר מפנטז על עוד 20 ומשהו אלף אוהדים שעדיין לא נכנסנו, שבטוח יעשו פה משהו מטורף. בכל זאת, כשה-30 אלף במשחק הנבחרת שרו, גם דרך מסך הטלוויזיה היה אפשר לחוש את הצמרמורת.

אבל ה-30 אלף לא שרו. היה את הגוש המרשים של בית"ר והיה את הגוש המרשים של מכבי. שניהם מאחורי השערים. כמה אלפים, בערך 4 בכל צד. הם נתנו את הטון, שאר היציעים היו עייפים. מנומנמים. היד הרושמת כבר רוצה לחבר לכך כותרות מפוצצות כמו "אוהדים שבעים" וכדומה, אבל זאת תהיה טעות.

"אנחנו מבינים עכשיו למה חיפה איבדה כל-כך הרבה נקודות פה. זה לא מגרש ביתי", מספר קובי, אוהד מכבי וחברו רון מוסיף: "אין אקוסטיקה, אין את החום של בלומפילד או טדי, אפילו לא את של נתניה או המושבה. ברגעים המתים של בלומפילד יש תמיד התרחשות, תמיד יש רעש מהקהל, גם אם הוא לא חזק. ופה ברגעים המתים זה הרגיש כמו תאטרון".

אוהדי מכבי ת"א (ניסן עייש)

אלו נשמעים כמו תירוצים, אך אז נפתח הפצע האמיתי. זה שמסרב להיסגר. וקוראים לו לצערנו, פואד. "המנצח הגדול מהמשחק הזה הוא פואד. שלחו אותנו לשחק שלושה משחקים מחוץ לבית. הורידו לנו נקודה, לקחו לנו עוד אחת אם לא עוד שלוש, המאיסו עלינו את הכדורגל שלב אחר שלב ואז אתה מגיע לכאן ויוצא לך החשק לגמרי", מספר אוהד הקבוצה, מאור, מנוי מזה 20 שנה לבלומפילד.

"הכל היה פסטורלי. לצאת מוקדם מהבית, להספיק לאכול בכיף, להגיע מוקדם, לתפוס מקום ולהנות מהאצטדיון, לראות משחק בין קבוצות מובילות בישראל. ואז המציאות נכנסת", הוא ממשיך.

"נסענו שלוש שעות מרמת גן לחיפה. על האוכל ויתרנו בדרך בגלל הפקקים המטורפים. קניתי כרטיס חנייה ב-30 ש"ח, אבל העבירו אותנו גיהינום עם עוד מחסום ועוד מחסום ועוד מחסום. עד שנכנסנו זה כבר היה על הקשקש, היציע שלנו רובו היה מאוכלס ולך תקים עכשיו 4,000 אנשים כדי להגיע למקום שלך, אז נשארנו במקומות הפחות טובים שהיו פנויים".

"הכניסה הייתה סיוט, והיציאה הייתה סיוט. הכריחו אותנו לנסוע דרך כביש 2. עמדנו בפקק, ומכריחים אותך לעשות פרסה כדי לעמוק בפקק אחר. בחוץ אוהדי בית"ר רק חיפשו לריב, התגרו בי, זרקו סיגריות על הבן שלי. היינו מחוץ לבית שמונה שעות מסוייטות ונטולות כל הנאה חוץ מרגע קסום אחד. וגם הוא בסוף לא נתן כלום חוץ מנקודה. בשורה התחתונה, גם אם היינו מנצחים זה לא היה משנה את התחושה שאיתה אתה חוזר הביתה", הוא מסכם.

אוהדי מכבי ת"א (עמית מצפה)

עבור אושרי, היה זה משחק הקאמבק ליציע. כמעט שנתיים שהוא לא בא למגרשים, מאז משחק האליפות ההוא מול רמת השרון. התמסר לכורסא, לדבריו. האווירה במשחקים של מכבי הוציאה לו את החשק, אז הוא הפסיק להגיע. כבר לא התחבר לישיבה ביציע, העדיף לראות מהטלוויזיה. אבל כשמכבי הודיעה שהמשחק בסמי עופר וכרטיס עולה 50 ש"ח, הוא היה בין הראשונים לקנות כרטיס, משהו ממשחק הנבחרת דגדג לו. 

אמש הוא חזר ליציע לראשונה. ובינתיים לפחות, גם לאחרונה. "זה לא ישמע כמו אוהד, אבל מה שעברנו פה בשביל לראות כדורגל בסופו של דבר, זה מה שהדביק לי את התחת לכורסא. גם אם היה נגמר 0:3 למכבי, זה לא היה משנה כלום מהתחושות על החוויה. חוויית המשחק כאוהד הייתה פשוט שלילית. מעייפת. כל-כך הרבה סחבת ועצבים בשביל להיכנס לאצטדיון כדורגל". 

"ואתה כבר אומר ניחא, עברתי את כל זה לפחות נהנה מאקוסטיקה מטורפת, אבל זה לא קרוב לזה בכלל. וגם כשכל האוהדים היו בטירוף אחרי השער של זהבי, זה היה פחות עוצמתי מבלומפילד ואפילו פחות עוצמתי מאווירה בתוך יציע אחד בודד בטדי". מוסיף אושרי. מאור שומע ומסכים: "זה אצטדיון יפה, אבל הוא לא מחבק. אני לא רוצה כזה מגרש למכבי. אני רוצה אצטדיון כמו טדי". 

שחקני מכבי ת"א עולים לחימום (רדאד ג´בארה)

למכבי ת"א הייתה כוונה טובה אמש. היא ניסתה להוציא מסיטואציה רעה, משהו חיובי. בכל זאת, אלמלא אירועי הדרבי, המשחק הזה היה נערך כנראה בבלומפילד, האצטדיון שמכבי לא תראה עד המשחק נגד הפועל באר שבע. והיא באמת עשתה את הכל, מכרה כרטיסים מוזלים, דאגה לפעילויות בחוץ, אפילו נתנה את כל ההוראות של איך להגיע ומתי. אבל אירופה זה עדיין לא כאן, כי כל המסביב ישראלי מאוד.

אומרים שמיץ' גולדהאר עשה קופה כי העביר את המשחק לסמי עופר. אחרי שמורידים עלויות אבטחה, העתקת מדיה, שכירות על המגרש ואת הדולרים שהוא צריך לשלם על כל נקודה שהקבוצה צוברת, מגלים שהוא בקושי מגרד את הפלוס מהמשחק הזה. במקרה הטוב, מזער נזקים. בטוטאל, זה עלה לו הרבה יותר. 

אוהדי מכבי ת"א (עמית מצפה)

ומכבי יצאה אתמול עם נקודה אחת, מאכזבת כפליים. גם כי הניסוי לא צלח, גם בגלל התוצאה. וגם שם היה גורם במועדון שהודה בשקט בלי שאף אחד ישמע "כנראה היה עדיף להמשיך לארח בנתניה".

אל דאגה מכבי, בעוד כשבוע את שוב שם ובגדול, לשלושה משחקים בעשרה ימים. עד הרדיוס הבא. בינתיים הגעגועים לבלומפילד רק ילכו ויגברו, כי אין כמו הבית.