תסמונת המשטרה הבריטית

מי מאיתנו לא מכיר את הסיטואציה. בעבודה, בסלון או ברחוב, אתם עומדים עם עוד כמה חברים ומדברים על כדורגל. לפתע, עולה לדיון השאלה "מי הקבוצה הגדולה ביותר בישראל?". הצהוב מנמק, הירוק מסביר, האדום מפרט. הדקלום הברור מאליו של כל אוהד מכבי ת"א ממוצע כולל את עובדת היות המועדון הוותיק ביותר בכדורגל הישראלי, היחיד שלא נשר מעולם לליגה השנייה, בעל מספר האוהדים הרב ביותר, וכמובן, המחזיק במספר האליפויות הגבוה מכולם - 20.

אני אוהב לקרוא לה "תסמונת המשטרה הבריטית". מדובר, כמובן, בתופעה במסגרתה מנסים האוהדים היריבים "לבטל" את אותן אליפויות היסטוריות של קבוצות כדורגל, וביניהן של המעוטרת ביותר, מכבי תל אביב. הטענות שלהם, שמדברות על יריבות לא ראויות וליגות שאין להתייחס אליהן, אינן נוגעות לשנים שלאחר קום המדינה ב-1948 (אני מקווה, מי יודע, אולי יש גם מי שמערער עליהן), כך שמדובר ב-20 "שנות מחלוקת" כביכול, בין 1928 ל-1948. 20 שנה שפשוט לא נחשבות מבחינת אותם אנשים. אלא שהעובדות פשוטות.

ב-1928 קמה ההתאחדות לכדורגל, ושנה לאחר מכן אף הצטרפה לארגון פיפ"א העולמי. המשמעות היא שלא רק שהיו כאן מועדוני כדורגל, מגרשים, מאמנים, שחקנים ואוהדים, אלא שהכל החל להיעשות בצורה רשמית ומסודרת (עד כמה שניתן בימים של פרעות).

לא מעט קבוצות כדורגל היו אז. הוותיקה ביותר, מכבי ת"א, מכבי פ"ת, הפועל חיפה, הפועל ירושלים, הפועל כפ"ס ועוד, ובמהלך שנות ה-30 הצטרפו בית"ר ירושלים, מכבי נתניה, הפועל פ"ת ובני יהודה. האוהדים ה"מבטלים" ציפו, כנראה, לשמות של קבוצות הזויות עם ניחוח חובבני, כאלו שניתן לומר תוך זלזול וגיחוך, אך הפלא ופלא, אלו שמות מרכזיים בכדורגל הישראלי. אגב, כן. היו שם גם, למן הרגע הראשון, מכבי חיפה והפועל תל אביב. מצלצל מוכר?

אבי לוזון. ההתאחדות לכדורגל קמה ב-1928 (יניב גונן)

באליפות הראשונה שלה זכתה מכבי ת"א ב-1936. בשתי העונות לפני כן, לידיעה, הייתה היריבה העירונית האלופה. מאז הוסיפה מכבי עוד 4 אליפויות לפני שבן גוריון הכריז – ב-1937, 1939, 1942 ו-1947.

היריבות, כאמור, היו מגוונות. הירוקים והאדומים מעיר הכרמל, צמד הקבוצות מעיר הקודש, הכחולים-לבנים ממלאבס ועוד רבים וטובים. משום מה, כל אלו לא השכילו לזכות באליפות מול אותן קבוצות קיקיוניות שנהוג לחשוב שהיו קיימות, אך לא היו באמת. ואם נאמר שהיו, למה לא הצליחו האחרות להיות אלופות? למה החבר'ה מת"א כן, ואלו מחיפה ומירושלים לא? הם היו שם, הם יכלו לנצח גם כן. אשער שאולי, רחמנא לצלן, הם היו פחות טובים.

שיהיה ברור: איני כותב את הדברים האלו על מנת להיאחז בתואר "הקבוצה הגדולה ביותר בישראל". מספיקות גם 15 האליפויות שאחרי קום המדינה, שהגיעו בחלוקה נפלאה כיאה לאימפריה, ולא למועדון חולף: חמש בשנות ה-50, שתיים בשנות ה-60, שלוש בשנות ה-70. שלוש בשנות ה-90 ושתיים מתחילת המילניום.

שפיגל במדי מכבי ת"א (האתר הרשמי)

את הדברים אני כותב למען ג'רי בית הלוי, אברהם רזניק, פריץ דוננפלד, פרי נויפלד, מנחם מרימוביץ', יוסל'ה מרימוביץ', אלי פוקס, צבי סטודינסקי, ישראל חליבנר ועוד רבים וטובים, חלקם כבר לא איתנו וחלקם כן, כולם שחקני מכבי ת"א שזכו עם המועדון באותן 5 אליפויות טרם קום המדינה.

נכון, אני לא הייתי שם. כנראה שגם אתם לא. כמה אליפויות לקחה מכבי ת"א במהלך חיי? 5 "בלבד". אבל זה לא משנה, כי הם היו. ושיחקו. וניצחו. וזכו באליפות. בדיוק כמו גלזר בשנות ה-50, כמו שפיגל ורוזן בשנות ה-60, כמו טבק, פרץ ואבי כהן ז"ל בשנות ה-70, כמו קלינגר וזוהר בשנות ה-90, כמו דגו ונמני ב-2003. כמה מכם נולדו לפני האליפות של הפועל פ"ת ב-55, או לפני זו של הפועל ת"א ב-57? אם לא הייתם בחיים כאשר אירוע כזה או אחר התרחש, האם זה שאומר שהוא לא קרה?

העובדה שאותם שחקנים עשו את מה שעשו לפני 1948 לא מוחקת את מה שהשיגו במו רגליהם. הכדורגל כאן לא הפך מאורגן ורשמי עם הקמת המדינה, אלא עם הקמת ההתאחדות ב-1928. כן, היו כאן חיים לפני אותה הכרזה. אנשים כאן מכרו במכולת, לימדו בבית הספר, צעדו בכל בוקר למשרד, וכן, גם שיחקו כדורגל. ולאף אחד, בעבודה, בסלון או ברחוב, אין הזכות, מתוך ניסיון לגמד את יריבות קבוצתו, למחות בהינף יד ובצקצוק לשון את העשייה שלהם. לא רק את זו של החבר'ה הצהובים-כחולים, אגב, אלא גם את של כל היתר, בין אם ניצחו או הפסידו, זכו או התאכזבו.

מושיקו לוגסי בהקפת האליפות (חגי ניזרי)

נ.ב. מה לגבי "המשטרה הבריטית", ההיא משם התסמונת, אתם שואלים? אז זהו, שמכבי ת"א זכתה באליפות הראשונה שלה, כאמור, ב-1936. הפעילות של קבוצת הכדורגל של המשטרה הבריטית הופסקה ב-1934, כשנתיים קודם לכן. כך שהתשובה לשאלה האהובה עליכם "יאללה, נגד מי כבר לקחתם אליפויות, נגד המשטרה הבריטית?!" פשוטה מאוד. התשובה היא לא. נגדכם, דווקא כן. 20 פעמים.

הכתוב הינו טור דעה