כבר יומיים אני נשאל בכל מקום אם אני מפרגן. האמת? השאלה קצת טיפשית ובעיקר מוזרה. אם מישהו חושב שתליתי במרפסת דגלים בצהוב-כחול ופוסטר של מיץ' גולדהאר מעל המיטה, אז לא. זה לא קרה. אני לא שמח על האליפות הצהובה. לא מתאבל, אבל גם לא ממש צוהל. אם הכוונה היא לכך שאני מוכן להודות בפה מלא ובקול צלול שמכבי ראויה לאליפות, ויותר מכך – שזוהי אחת מהקבוצות הטובות שנראו בכדורגל הישראלי בעשר השנים האחרונות, כן אני מודה. אני מפרגן. אדום, אבל מפרגן.

האליפות הזו שייכת להרבה אנשים (גם אם ערן זהבי בטוח שהיא רק שלו). היא שייכת לשרן ייני התוסס, למהרן ראדי שובר המחיצות ולאלירן עטר שהוכיח כי הכדורגל הוא לא רק ספורט אלא גם מוסד שיקומי מפואר, היא שייכת למאמן ולעוזריו (בעיקר מאמן הכושר) שהביאו ניחוח ספרדי לחלטורה המזרח תיכונית שלנו ולג'ורדי קרויף שהסביר בפשטות: לא עשיתי שום דבר מיוחד. עשיתי רק מה שצריך לעשות.

האליפות הזו שייכת לרבים וצהובים, אבל היא בעיקר של מיץ' גולדהאר. צחוק הגורל: דווקא מקנדה, מדינה שהכדורגל בה מצליח להיות חלש אפילו יותר מזה שלנו, דווקא משם הגיעה בשורת המקצוענות לכדורגל הישראלי. מיץ' החביב הוטעה וטעה, אבל עם הרבה שכל והגיון הוא הבין בסוף מה צריך לעשות. הוא העיף מהקבוצה את חביבי היציע, את נותני העצות, את הבוחשים והמקושרים. הוא צפצף על האוהדים השרופים והטיפשים, על אלה שהמליכו מלכים וטענו שהם ורק הם מייצגים את המועדון, את אלה שרצו קבוצות אינסטנט ואולטראס וחגגו בכל שנה באוגוסט את האליפות שלא הגיעה, הוא התעלם מאלה שהפכו את מכבי לקונפטי פתטי והפך את הקבוצה שלו למופת ניהולי נקי. רבים מאלה שחגגו השבוע ברחובות, היו אלה שניסו להפריע לגולדהאר, שאם מכבי הייתה ממשיכה ללכת בדרך הקומבינטורית שלהם – היינו מציינים עכשיו עוד אליפות שגרתית של מכבי חיפה ועוד פלופ שגרתי של מכבי ת"א.

קרויף וגולדהאר. האליפות שייכת בעיקר לבעלים (יניב גונן)
קרויף וגולדהאר. האליפות שייכת בעיקר לבעלים (יניב גונן)
 

אליפות של מכבי ת"א היא לא יום של שמחה למי שאינו אוהד, אבל יש בה בשורה. יש בה מסר, בעיקר לאלה המכנות עצמן "קבוצות גדולות" בכדורגל הישראלי. אם הפועל תל אביב רוצה ללמוד משהו מהעונה הזו, היא צריכה להעיף ליציע ולהרחיק מהמועדון את כל המקורבים והמערבבים, את כל הסוכנים ומקורביהם, היא צריכה להביא לחודורוב ניהול נקי, ומיד אחריו צוות מקצועי. צוות שמקצועו הוא כדורגל. כן, ממש כמו שעשתה היריבה הצהובה. אם מישהו חושב שהפתרון הוא להביא את שכטר או להתנחם בכך שאליפות אחת בעשר שנים למכבי היא לא כל-כך נוראה, הוא גוזר על הפועל הידרדרות נמשכת ופותח את הדרך להגמוניה צהובה של שנים ארוכות.

כי השאלה עכשיו היא איננה מה קרה השנה. השאלה היא מה יקרה הלאה. הידיים במכבי היום הם ידי גולדהאר, אבל הראש הוא שמעון מזרחי. הקופה הצהובה מתעשרת, התיאבון גדל. במכבי רוצים עכשיו את כולם. את כל מי שטוב. מתמוז ועד שכטר, מריקן ועד השד יודע מי. אם לא תקום מנגד, בחודורוב וגם בכפר גלים, התגובה המקצוענית לאתגר הקנדי, מכבי כדורגל עלולה להפוך לגרסה דומה למכבי כדורסל. חיים רמון ויעקב שחר צריכים להתעורר – ומהר. במקרה של רמון, הוא גם חייב למצוא ומהר מישהו שיתקצב ויממן את העסק. רמון הציל אותו מידיו הרעות של הבעלים הקודם, אבל זאת הייתה העזרה הראשונה. כדי לחיות, הפועל זקוקה למיץ' משלה.

אז שאלתם אם אני מפרגן? כן, כן מפרגן. חן חן למפרגן. השבוע הזה, אפילו טיטו וילאנובה צריך להצדיע למי שהיה פעם חוטב עצים ושואב מים יחד איתו, באותו מועדון ממש.            

הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה