תנו מבט בכותרת למעלה: "לא מחויב המציאות", הקלישאה המקורית של מאמני הכדורגל הישראלי שנולדה כדי לתאר ביש מזל, היא בדיוק מה שצריך לומר היום ברק בכר. הוא הפסיד לקבוצה חלשה, הוא הפסיד אחרי שבעט 16 פעמים לשער, לקבוצה שבעטה רק פעם אחת. אבל "לא מחויב המציאות" היא הפעם לא הכותרת הבנאלית והשחוקה. היא התיאור הממצה והממוקד דווקא למה שמתרחש בחודשים האחרונים במחנה הקבוצה המנצחת, בחודורוב.

להפועל תל אביב יש כיום שתי קבוצות - באחת משחקים אלה שמוכנים גם במצב הנוכחי "להתאבד בשביל הסמל", בשנייה - אלה שמצפצפים, שמזלזלים, שבורחים מאחריות. חלק מהם נמנים עם מקבלי המשכורות הגבוהות ביותר במועדון. כוכבים נטולי בושה. "לא מחויבים", היא הכותרת המוקדשת להם. היא המציאות שלהם.

מצטער פרדי, מצטער עדן שרם. אני יודע ששער שדה אחרי 787 דקות עקרות וניצחון ב-9 שחקנים על האלופה במשחק חוץ קשה, הם מבחינתכם סיבה למסיבה. בימים אחרים הטור הזה היה ודאי משתפך באופטימיות ואולי כמיטב המסורת אפילו משדר איזו עקיצה לכיוון הצהוב. לא הפעם. לא כשבמועדון שלנו ישנם מלאכי חבלה שפוגעים ומקלקלים. בסיום המשחק, פרדי דוד רמז שמעכשיו ישחקו אלה שמוכנים לעשות הכול למען המועדון. הרמז ברור. היישום צריך להיות ברור עוד יותר.

עדן שרם חוגג עם אלמוג כהן ורמזי ספורי. הם דווקא מחויבים (יניב גונן)
עדן שרם חוגג עם אלמוג כהן ורמזי ספורי. הם דווקא מחויבים (יניב גונן)
 

לא אנקוב בשמות. אבל הנה לפניכם תיאור מצב חלקי מהנעשה במועדון ערב המשחק. דנין וחוטבא חולים, לטועמה כואב הגב, באדיר בחתונה של אחיו, טוטו תמוז שוב מבקש זריקה בברך יומיים לפני המשחק, דמארי עם אולטראסאונד ו-MRI על פציעה לא ברורה שלא ברור בכלל אם קיימת ודרור "ירך אחורי" שמשון מצטרף לנסיעת הקבוצה צפונה ביום איחור כי הוא לא מצא סידור לילדים. אני לא אומר שהשמות שהזכרתי הם "מלאכי החבלה" עליהם דיברתי קודם. ודאי לא כולם. אני רק מתאר מצב. מצב של קריסת מערכות אדומה.

ניצחנו, נכון. אז מה? מי שטוען שהטבלה לא משקרת, חייב להסביר מה עושה במקום השלישי בליגה קבוצה שלא יודעת להבקיע, לא יודעת להתגונן, לא יודעת להחזיק כדור ולא יודעת לייצר מצבים יצירתיים. קבוצה בלי קשר בונה, בלי חלוץ מטרה, בלי מגנים תוקפים ובלי בלמים שצריך להתאמץ כדי לעבור אותם. השער של שרם בדקה ה-57, ממסירה של מגן שעולה למעלה, ממש עולה, ומוסר כדור מדויק לרחבה, ממש מוסר, היה פטה מורגנה. אבל עם יכולת כזו, הפועל תחטוף חמישיות ממכבי ת"א וממכבי חיפה ותסיים את הפלייאוף במקום האחרון.

נקודת האור היחידה, למעט המשחק של אדל שהפעם הצדיק ועוד איך את האפודה ואת המקום בהרכב, הייתה המלחמה. האור בעיניים של אלה ששיחקו. של חלקם לפחות. וזה המסר: רק המחויבים צריכים לשחק. המתחזים והמחבלים צריכים לעוף ליציע. את החשבון הארוך איתם צריך להתחיל ולסגור כבר עכשיו.

אפולה אדל. הצדיק את מקומו בין הקורות (יניב גונן)
אפולה אדל. הצדיק את מקומו בין הקורות (יניב גונן)
 

ובינתיים בצמרת האמיתית. כשטוטו תמוז ועומר דמארי ויתרו על עוד משחק בגלל כאבים קשים מנשוא, התעקש אלירן עטר, שגם לו כאב השבוע, לשחק. הוא עבר מבחן כשירות, עלה בהרכב ובישל את שער הניצחון של שחקן הרכש הכי טוב שנראה כאן בשנים האחרונות. תרצו? זה כל ההבדל. מכבי דוהרת לאליפות לא רק בגלל הכישרון. היא דוהרת לשם בגלל המחויבות, הכבוד, האחריות והלכידות. זה לא שאין אגו במכבי, אבל האגו הזה מוקדש - לפחות בינתיים - למען הקבוצה. צריך לפרגן. אין ברירה.

מילה אחרונה על התחתית. אני מחזיק אצבעות להפועל חיפה שצריכה להישאר בליגה וחרד באמת לשלומן של נתניה ובאר שבע. כל אחת מהן ושתיהן יחד עלולות לרדת, לא משום שהן רעות יותר מעכו סכנין ורמת גן, אלא מפני שהן פחות קשיחות וקשוחות במאבקי התחתית. גם בתחתית, ממש כמו בצמרת, נדרשת מחויבות ונדרש הכבוד לסמל ולמועדון. לשחקנים של באר שבע ונתניה יש אחריות גדולה. שתי הקבוצות האלה חייבות לשחק בליגת העל גם בשנה הבאה. ירידה שלהן - היא ממש לא מחויבת המציאות.

הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה