הטוב, הרע והלא נורא

מחזור שגרתי וצפוי עבר על כוחותינו: שלוש הגדולות פוגשות ומנצחות שלוש קטנות. מכבי ת"א, הפועל ת"א ומכבי חיפה ילחמו בעונה הזאת בצמרת וידורגו בפלייאוף העליון. שלושה ניצחונות צפויים, ובכל זאת ניתן בהן סימנים. אז מיהו לדעתכם הטוב? מיהו הרע? ומי הוא המכוער?

בשלב הזה של העונה, מכבי ת"א היא הטוב. נכון שהניצחון הוא בסך הכול על סכנין, נכון שמכבי פגשה עד עכשיו בעיקר קבוצות חלשות, אבל הפתטי נראה היום בריא מתמיד ובעיקר העובדות מדברות. ארבעה משחקים, 12 נקודות וביום רביעי עוד שלוש מול רמת השרון. מזל שמתישהו יגיע בסוף גם הדרבי.

מכבי חיפה היא הרע. אף שחקן או אוהד אמיתי, בטח לא האוהד מספר 1 העונה לשם יענקל'ה שחר, לא חושב שהדרדלה מול ננסי ראשון לציון שווה משהו. רוח רעה נושבת בחיפה. הכישרון האדיר הולך לאיבוד. הסגל העצום לא מורגש.

למרות הניצחון, רוח רעה בחיפה (עמית מצפה)

לזכותו של דרור יאמר שההרכב שהעלה הפעם היה אידיאלי ונטול התחכמויות הזויות. למחמוד עבאס יש מקום בהרכב, אבוטבול צריך להמשיך ולנוח, וטועמה כמחליף במאני טיים הוא קלף מנצח. האגואיזם של דמארי, שהעדיף בעיטה על מסירה לגול לתמוז, מצטרף לשרשרת הדאגה על היחסים הרעועים בחדר ההלבשה האדום. הניצחון הזה יכול אולי להרגיע את האווירה ולאפשר לקשטן להעביר עוד כמה ימים בלי הסכסוך התורן.

הצמד בצמרת הוא נכון לעכשיו צהוב-אדום. מכבי והפועל. כבר כתבתי כאן שהקרדיולוגים צריכים להתכונן לחורף סוער. לראשונה מאז שנות ה-70 זה נראה כמו עונה של ראש בראש סופר קלסיקו – מכבי ת"א נגד הפועל ת"א, הצעירים והאמיצים מול האפורים והחזקים. עד הסוף המר או המתוק. כמה מפחיד, כמה מסעיר. כמה מותח.

עומר דמארי. אגואיזם מדאיג (יוסי ציפקיס)