לאחר שזכה ברוב קולות כזר הטוב ביותר בתולדות בית”ר ירושלים בפרויקט הזרים המשותף של ONE עם המועדון מהבירה, שוחחנו עם סטפן שאלוי על השנים שלו בירושלים. החל מההגעה לבית”ר וההסתגלות לאווירה הישראלית, דרך התאקל הראשוני עם אלי אוחנה, הבלאגן שנמנע בחתונה של אישטוואן פישונט, ההתמודדות עם משבר הקורונה, וכמובן איך לא – הוא לא שוכח להודות לקהל שבחר בו והפך אותו לכל כך גדול – אוהדי בית”ר ירושלים.
”זה לא ייאמן. עבר הרבה זמן, וזה תמיד מפתיע אותי. יש הרבה אוהדים צעירים שלא ראו אותי משחק בלייב, ומספרים לי שהם מכירים אותי דרך אבא שלהם”. פותח שאלוי בשיחה עם ONE מביתו בהונגריה. “זה מאוד מוזר שהם עדיין מוקירים לי תודה אחרי כל כך הרבה זמן. זה היה משהו שונה. בשנים האחרונות לא דיברו על כדורגל אלא על כסף. בתקופה שלי זה היה שונה, היינו קבוצה הרבה יותר משפחתית. האוהדים מעריכים את זה שבאמת אהבתי את המועדון, את ישראל ואת המסורת. הכל מתחבר ביחד, זה לא רק הכדורגל”.
ספר לנו על הרגע שבו חתמת בבית”ר.
“הגענו לבית”ר, אני לא זוכר נגד מי שיחקנו. אמציה לבקוביץ’ היה המאמן ובית”ר לא ניצחה והקהל היה מאוד עצבני. אחרי שבוע פיטרו אותו ויוסי מזרחי התמנה למאמן. אח”כ הוזמנתי לאירוע, לא זוכר אם זה היה חתונה או משהו כזה בשביל אמציה. הלכנו לאירוע עם יוסי והוא נסע מירושלים. זה היה לא ייאמן, הייתי בשוק. הוא נהג כל כך מהר ושאלתי אותו אם זה חוקי בישראל, הוא ענה לי בצחוק ‘לא, אבל רציתי להיות נהג מרוצים בישראל’. זה היה קצת מפחיד אבל דיברנו בנסיעה הרבה על בית”ר כי לא שמעתי יותר מדי על בית”ר לפני”.
“כשבאתי בית”ר הייתה במקום האחרון, אז היה מו”מ מעניין עם משה דדש. כמו בסרט ישן. הוא שאל אותי ‘סטפן, כמה אתה רוצה?’, אמרתי לו 100 אלף לעונה. הוא אמר ‘אין בעיה’, אז הייתי מופתע מעצמי, חבל שאמרתי רק 100 אלף. אח”כ הוא אמר שזה יהיה השכר והוא יוסיף לי בונוס אם בית”ר תהיה אלופה. והיינו במקום האחרון. אבל אחרי שנתיים באמת זכינו פעמיים באליפות, וזה היה חלק מהחוזה שלי. תמיד אמר לי שאם ניקח אליפות אז אקבל את הכסף הגדול, בסוף הם שילמו. היה לי חוזה טוב בסופו של דבר. הנחיתה שלנו הייתה מאוד אמוציונלית. הקבוצה קיבלה אותי טוב מאוד, כל יום לקחו אותי לשתות קפה ולהראות לי את ירושלים, שמוליק לוי ותומר אזולאי היו מאוד נחמדים איתי”.
איך היה המפגש הראשון עם אלי אוחנה?
“שמעתי את השם שלו לפני, אבל לא ידעתי שהוא היה שחקן גדול, וכמובן לא הבנתי עד כמה בנאדם יכול להיות גדול במדינה שלו. הוא היה סופרסטאר גם מחוץ למגרש, רוק סטאר. זה היה הרושם הראשון שלי מבית”ר. היה לי גם מקרה מצחיק עם אוחנה. באחד האימונים הראשונים היה לנו תאקל ואמרתי לו ‘מי אתה שתצעק עליי?!’, אז הוא ענה לי ‘אני הבחור שיחליט אם תישאר הרבה זמן בבית”ר או לא’. תודה לאל שהוא החליט שאני אשאר, זו הייתה החלטה טובה שלו”.
יש לך איזה סיפור פיקנטי מהתקופה שלך בירושלים?
“הדברים המצחיקים היו בהתחלה. היה איזה אירוע שאמרו לנו ב-18:00 להגיע. אז אמרתי לאשתי שצריכים להגיע ב-18:00, ככה חשבנו לפחות. כשהגענו לא היה אף אחד, חשבנו שפספסנו את כולם. אז אמרו לנו שממש לא, זה מתחיל בערך בעוד שלוש שעות, אז ישבנו וחיכינו לבד שלוש שעות עד שכולם יגיעו. שאלתי את החבר’ה בקבוצה למה זה ככה, אמרו לי שככה זה תמיד בישראל. אחרי שבוע דדש הזמין את כל הקבוצה אליו הביתה כדי לדבר עם כל השחקנים, אמרו להיות ב-20:00. אמרתי לעצמי ‘לא משנה, אני מכיר את המערכת הישראלית, נגיע ב-21:00’. נכנסתי ב-21:00, כל הקבוצה ישבה שם בשקט, חיכתה רק לי ‘סוף סוף הגעת סטפן, לא יכולנו להתחיל עד שכולם מגיעים’. אמרתי להם ‘נו באמת חברים, אתם אמרתם לי שככה זה בזמנים ישראלים’. אז כולם צחקו והסבירו לי שככה זה בחתונות, לא באירועים רציניים. זה היה קצת מביך אבל אירופאים מתייחסים לזמנים אחרת”.
רצית להגיע לישראל או שכיוונת לליגה בכירה יותר?
“בהתחלה לא שמחתי להגיע לישראל, כיוונתי להגיע לליגות כמו הולנד ובלגיה. אבל במבט לאחור אני מאוד שמחתי שהגעתי לירושלים. חמש השנים שלי בבית”ר היו מאוד מיוחדות, גם המדינה והאנשים. קיבלתי הרבה יותר ממה שנתתי לאוהדים. 20 שנה עברו ואין יום שמישהו לא כותב לי. כל כמה זמן מגיעים אוהדים לבודפשט וכותבים לי בוא ניפגש לקפה. תודה לפייסבוק כמובן. לצערי אני לא יכול להוסיף שם עוד חברים ויש כמה מאות שמחכים לאישור, מצטער. אני מקבל חיבוק מכולם מישראל. זו תקופה מעניינת בישראל, לפני כמה ימים היה יום השואה ואני גאה בילדים שלי שפרסמו באינסטגרם פוסטים לגבי זה. הם יודעים מה זה ישראל ומה היא העניקה למשפחה שלנו. יש לי עדיין קשר טוב עם האוהדים, זה מדהים אחרי כל כך הרבה שנים”.
ספר לנו, מה הסיפור שלך עם הלשון כשאתה מקבל את הכדור?
“גיליתי את זה מאוחר, לא שמתי לב שאני עושה את זה. יכול להיות שזה קצת מסוכן. תראה, הבת שלי מאוד דומה לי, והבן שלי דומה לאמא שלו אז אני תמיד אומר שאני לא יודע אם דניאל הוא הבן שלי או לא, אבל כשהוא התחיל לשחק כדורגל ראיתי שהוא עושה כמוני עם הלשון, אז אמרתי לעצמי ‘אוקיי, דניאל הוא בוודאות הבן שלי’”.
ב-20 השנים האחרונות, יש קבוצה של בית”ר שאתה יכול להשוות לקבוצה שאתה שיחקת בה?
“קשה לשפוט דבר כזה. קודם כל יש הרבה יותר כסף בשנים האחרונות, וכשגאידמק הגיע הוא הנחית פה שחקנים שהביאו שתי אליפויות ברצף. זה היה שונה כי אצלנו לא היה הרבה כסף, אני לא יודע איך דדש עשה את זה. אבל הקבוצה שלנו הייתה מאוד מאוד חזקה, לא פחות מאלו של גאידמק והכסף”.
חוץ מסטפן שאלוי, מי לדעתך הזר הכי טוב שהיה בבית”ר?
“הייתי אומר שאישטוואן פישונט גם היה אחד הטובים במועדון. זה בחור שאני כמובן לא אשכח, הוא עשה התקדמות רצינית בבית”ר והביא לה תארים”.
לא היה לך מוזר לראות אותו משחק עבור הפועל תל אביב?
“הייתה לי סיטואציה מאוד קשה בחתונה של פישונט. הלכנו כל הקבוצה לחתונה שלו בהונגריה. דדש, אברם לוי, אוחנה. כולם. פישונט חבר טוב שלי אבל הוא עשה טעות גדולה. החתונה בהונגריה זה בשני מקומות שונים. הוא שם את הקבוצה בחלק החיצוני של האולם, זה נורמלי בהונגריה. אבל אז דדש קלט שהקבוצה הגרמנית (פרנקפורט ר.נ) הגיעו לחתונה וישבו בפנים. דדש קם ואמר לכולם ‘יאללה, קומו, הולכים הביתה’. זו הייתה סיטואציה בעייתית ולא ידעתי מה לעשות. כי הרגשתי שדדש לגמרי צדק, אבל אני גם חבר של פישונט. אני זוכר שבסוף דדש עזב את החתונה אבל הקבוצה נשארה, כדי לא לעשות בלאגן”.
“זו הייתה סיטואציה מאוד לא נוחה ובסוף הוא החליט לחתום בגרמניה. ואז אני חושב שבגלל שדרור קשטן היה בהפועל ת”א, הוא הלך לשם. חבל לי על הסיטואציה כי הוא היה גיבור בבית”ר ירושלים. אבל אחר כך זה לא היה מוזר שהוא בא להפועל ת”א, כי בתקופה הזאת הפועל לא הייתה יריבה חזקה שלנו. הם לא היו כאלה טובים. מכבי תל אביב הייתה יריבה יותר רצינית. רק אחרי שפישונט הגיע הם נהיו טובים. שנה אחת הם סיימו אחרינו, אבל לא התקשינו מולם אף פעם”.
חוץ מאלי אוחנה, מי הם שלושת הישראלים הגדולים ששיחקת איתם בבית”ר?
“שאלה קשה. בתקופה הזו הייתה קבוצה פשוט מדהימה. מאוד נהניתי לשחק עם רונן חרזי ואוחנה. היינו שלישייה מעולה. מי יהיה השלישי? מאוד אהבתי את קורנפיין ואבוקסיס. לדעתי ליוסי הייתה השפעה יותר רצינית על בית”ר אז אני בוחר בו”.
מה הזיכרון הכי טוב שיש לך בקריירה עם בית”ר?
“אם צריך לבחור משחק אחד אז זה נגד הפועל טייבה שבו הבקעתי שלושער. לפני המשחק היה סיקור תקשורתי גדול בגלל העניין של יהודים נגד ערבים. במיוחד שבית”ר המזוהה עם הימין משחקת נגד מועדון מהמגזר הערבי. אבל הפרט הפיקנטי בשבילי היה שדווקא שחקן נוצרי הבקיע שלושער”.
“הרגע הכי גדול היה כשזכינו באליפות. אמרו לנו לא להישאר בחוץ אחרי המשחק, אז כולם רצו במהרה לחדר ההלבשה. אמרתי ‘עזבו אותי, זה התואר הראשון שלי, אני נשאר בחוץ לחגוג עם האוהדים’. בסוף כמעט מתתי. לקחו לי כל פריט לבוש. כשאני מסתכל על זה בווידאו אני רואה איך אני נעלם בין הקהל, לא יודע איך שרדתי את זה. איש משטרה בא והוציא אותי משם. זה היה רגע מדהים, שאמרו לאוהדים לא להיכנס למגרש, ובדקה האחרונה כולם קפצו פנימה ורצו לדשא. כמובן אי אפשר לשכוח את הגול של פישונט נגד בית שאן. האוהדים פרצו לדשא ולקחו לנו את החולצות, ישבנו בחדר ההלבשה ואמרו שחייבים להמשיך את המשחק, אז אמרתי ‘אוקיי, אבל אין לי נעליים אפילו’. לקחתי נעליים כלשהם ועלינו לדקות האחרונות כדי לסיים את המשחק. זה היה מצחיק, נשארנו בלי ציוד. זה היה משחק מיוחד ומרגש”.
איך אתה מתמודד עם משבר הקורונה?
“צריכים להישאר בבתים. זאת סיטואציה מיוחדת בשבילי גם עם בית”ר. לפני 20 שנה חזרתי להונגריה עם כל קלטות הווידאו, אבל אף פעם לא היה לי את הזמן לעשות סדר. עכשיו התפנה זמן אז עשיתי סדר בקלטות שלי מבית”ר. זה היה זמן טוב להישען אחורה ולצפות בהכול. הרבה ראיונות ושחקנים מקבוצות אחרות. ראיתי כתבות שעשו עליי ועל גאבור מרטון וגולים של אלון מזרחי עם חגיגת האווירון המפורסמת שלו. יש קלטת ששואלים אותי על יוסי בניון הצעיר, אחרי שכבש נגדנו. אמרתי שהוא מאוד מוכשר וטכני, אבל לא מספיק פיזי וקשה לי להאמין שהוא יכול לשחק באירופה. במבט לאחור אני מבין כמה טעיתי וכמה הכדורגל משתנה. הכישרון מנצח פיזיות. הוא שינה את הכדורגל והוכיח שהוא יכול לשחק בקבוצות הגדולות ביותר ועשה קריירה מדהימה”.
“זה זמן מיוחד בשבילי, אני יושב עם אשתי ומחכים שהווירוס הזה יעבור מהר ונוכל לחזור לשגרה. אני מקווה שהקהל של בית”ר מרגיש טוב, ואני אשמח לראות את בית”ר חוזרת לליגה שוב. אמרתי גם לבן שלי דניאל שאם הוא ילך לבית”ר פעם אחת, שידבר הרבה עם גדי קינדה. שלא ישמע רק ממני כמה טוב להיות בבית”ר ובעיר ירושלים. אמרתי לו שיגיע לבית”ר רק אם הוא יוכל להיות יותר טוב ממני שם, שלא יהרוס את השם שאלוי עבור בית”ר. אמרתי לו כבר מהיום שהוא התחיל לשחק כדורגל – 2 דברים שתמיד תשמע: שאבא שלך היה יותר טוב, והשני זה שהוא יכול להשיג הכל בגלל שאני עוזר לו. אני לא רוצה להאיץ בו, כי אם הוא יהיה טוב, הוא יהיה שחקן כדורגל. ואם לא - אני לא אלחם על זה”.
“המשפחה שלנו מאוד גאה בו. אבא שלי היה כדורגלן בהונגריה, אני הייתי שחקן ועכשיו הבן שלי. אנחנו המשפחה היחידה בהונגריה ששיחקה בשלושה דורות וכולנו הבקענו גול בליגה הראשונה בהונגריה. הדבר הבא שדניאל צריך להשיג זה להבקיע במדי הנבחרת. בהונגריה יש רק 7 משפחות שהאבא והבן שיחקו עבור הנבחרת, אבל אין אף משפחה שגם האבא וגם הבן הבקיעו. אני הבקעתי גול אחד, אז הוא יכול לעשות היסטוריה. יש לו סיכוי ואני מקווה שהוא יעשה את זה. אני מקווה שאולי יום אחד הוא יגיע גם לבית”ר ירושלים”.
בוא נדבר על קריירת האימון שלך, יש לך איזשהו חלום להגיע לבית”ר יום אחד?
“אתה יודע, בשנה האחרונה שלי בבית”ר ישבנו עם דדש ואברם לוי, ודדש שאל אותי ‘סטפן, אחרי שתפרוש מכדורגל, תרצה להיות מאמן?’. בהונגריה, זה לא נהוג לספר דברים חיוביים על עצמך. אז לא יכולתי להגיד שאני שחקן טוב. אבל מה שאהבתי בישראל, זה שאתה יכול להגיד את זה בגאווה ואף אחד לא יגיד שזה שטויות. אז אתה יכול להיות בישראל עם ביטחון עצמי גבוה. אמרתי לו ‘שמע משה, אני רוצה להיות מאמן, אבל אם מישהו היה שחקן פנטסטי כמוני, לא בטוח שהוא יהיה מאמן גדול’. כל ההונגרים שהיו בחדר צחקו כי הם ידעו שאי אפשר להגיד דבר כזה בהונגריה. אחרי דקה דדש אומר לי ‘סטפן, אני לא מבין. למרות שהיית שחקן כל כך טוב, אתה יכול להיות מאמן טוב’. זו הייתה סיטואציה מצחיקה. רציתי להישאר בכדורגל, כמאמן או בהנהלה. החלטתי ללכת לכיוון הניהולי, כי הילדים היו קטנים ומאמן צריך לזוז הרבה בקריירה, ועשיתי את זה מספיק כשחקן”.
“רצו שאשאר לעוד הרבה זמן בבית”ר, אבל זה היה בעייתי לשחקן זר ולא יהודי להשיג אזרחות. אהוד אולמרט אמר לי שאקבל תואר יקיר העיר ירושלים ואז זה ייתן לי את האפשרות להישאר בישראל ולקבל ויזה. אבל הוא אמר לי שאני צריך להיות רציני עם ההחלטה להישאר כי הם לא מביאים סתם ככה תואר כזה. אמרתי שאני מעדיף לחזור להונגריה כי הילדים קטנים וצריכים להתחיל בית ספר. וגם אח”כ זה היה יוצר להם בעיות כי הם לא יהודים, זה היה מסובך אז העדפנו לחזור”.
“הצטערתי על ההחלטה הזאת, אם הייתי צריך להחליט היום, הייתי נשאר לנצח בישראל. כשחזרתי לא ידעתי שזו תקופה רעה בהונגריה. התחלתי לעבוד בהנהלה, תמיד היו בעיות כלכליות והיינו צריכים לרדוף אחרי הכסף. תקופה רעה מאוד. אז חשבתי שאם היה לי צ’אנס לחזור לבית”ר, הייתי חוזר. דיברתי עם איציק קורנפיין כשהיו לו הבעיות עם הקהל, והצעתי לו שאגיע להיות איש הקשר בינו לבין האוהדים. שהוא יתעסק בצד הניהולי והכספי, והייתי מגיע לעזור לו בצד המקצועי. כמו שבבית”ר היום יש את יוסי בניון. לחזור לבית”ר? היום זה כבר מאוחר. הייתי עושה את זה בכיף, אבל מאוחר מדי לדעתי. הייתה הזדמנות ברגע שעזבתי את בית”ר, זה לא הסתדר. רציתי מאוד לסיים את הקריירה שלי בבית”ר, לצערי הייתי צריך לעבור למכבי הרצליה. הכי טוב בשבילי היה אם הייתי מסיים את הקריירה בבית”ר וממשיך במשרה כמו סרגיי טרטיאק למשל. עכשיו המקסימום שאני יכול להיות זה אוהד של בית”ר, אבל אהיה אוהד גדול יותר אם הבן שלי יחתום שם”.
מה תרצה להגיד לאוהדים שבחרו בך?
“קודם כל המון תודה. זה נוגע לי ללב שאנשים זוכרים אותי אחרי כל כך הרבה זמן. בית”ר שינתה לי את החיים. הלב שלי בבית”ר. זאת אהבה לנצח עבור שני הצדדים, אהבת אמת. אני מאחל לקבוצה הזאת את הטוב ביותר, שייקחו אליפויות. שיהיו המועדון הטוב בישראל. על המגרש, לא רק ביציעים. כי ביציעים אוהדי בית”ר היו הכי טובים, עדיין הכי טובים ותמיד יהיו הכי טובים. אני מאוד אוהב לצפות בסרטונים של הקהל בפייסבוק. למועדון הזה מגיע להיות הטוב בישראל”.
בוא נשחק קצת במשחק אסוציאציות קצרצר:
בית”ר ירושלים?
“אהבה”.
אלי אוחנה?
“מלך”.
מדינת ישראל?
”אהבה ממבט ראשון”.
בנימין נתניהו?
”ביבי חזק”.
דניאל שאלוי?
”ההמשכיות של סטפן”.
אוהדי בית”ר?
”הכי טובים שיש”.
סטפן שאלוי?
”פה גדול”.