בקיץ 2014 בן רהב הגשים חלום, וחתם על חוזה בקבוצה אותה הוא אוהד – בית”ר ירושלים. השוער הצעיר אמנם ידע כי הוא לא יהיה השוער הראשון של הקבוצה, אך החליט לקחת את הסיכון ולחתום במועדון עליו גדל כילד.
אחרי עונה אחת בבית”ר, שם כצפוי לא זכה להרבה דקות, עזב רהב את הבירה וחתם בהפועל כפר סבא, לאחר מכן עבר גם במכבי שעריים, ממנה פרש לאחר פציעה באגודל שפשוט הכריעה אותו. אחרי שלושה ניתוחים בכתפיים, קרע ברצועות הקרסול ובתאומים, התרסק גם האגודל ובן הבין שהגיע הזמן לתלות את הכפפות.
לפני כחצי שנה, החליט רהב לעשות משהו עם הידע שלו בתחום וכחלק מתהליך השיקום בו הוא נמצא, הגיע למרכז הספורט לנכים והחליט שהוא מקים (בהתנדבות מלאה) לראשונה בישראל קבוצת כדורגל לילדים בעלי מוגבלויות.
“אני לא יכול לשחק כדורגל יותר, אני רוצה ביחד אתכם להקים בהתנדבות את קבוצת הכדורגל הראשונה בישראל לילדים בעלי מוגבלויות” אמר רהב להנהלת עמותת אילן, שנענתה בחיוב ונתנה לו את המושכות לעשות ככל העולה על רוחו. רהב הצטרף לצמד המדריכים בחוג הכדורגל של העמותה, בן נח וגל קטייציק, והשלישייה החלה לעבוד.
בתחילת השבוע התקיים אימון הראווה של הקבוצה הטרייה, שהיה למעשה ליריית הפתיחה של הפרויקט. עומר אצילי, אלי דסה, לירן שטראובר, דיא סבע, עודד אלקיים ותומר ירוחם נענו בחיוב לבקשתו של רהב ובאו לקחת חלק בפעילות וחילקו את הגביעים בסופו של האימון. לקבוצת הכדורגל אגב קוראים “הקטלנים” (קטרגל לנכים), שם שהמציאו ילדי הקבוצה.
בראיון ל-ONE, בן רהב מספר בהתרגשות על הפרויקט: “הגעתי לשם ובחצי השנה הזאת זה התקדם בצורה בלתי נתפסת. אני מקבל פידבקים מההורים ומהילדים. לא מעניין אותי שום דבר ואין לי שום אינטרס, להפך, רוצה רק לגרום לילדים להיות מאושרים. אבל כשהבנתי שאין כדורגל לבעלי מוגבלויות בישראל זה חרפן אותי. זה היה אבסורד והחלטתי שאני לוקח את זה על עצמי. יש לי חזון מטורף ויש היענות. זה כרגע בחיתולים, אבל תוך חמש שנים זה הולך להיות עם מאות ילדים ואני מזמין את כולם להצטרף לפרויקט הזה ולעזור לנו להרים אותו”.
“השאיפה שלי היא שיהיו שם כמה שיותר ילדים, וכל ילד בעל מוגבלות מוזמן לפנות אלינו ונמצא את המסגרת הכי טובה בשבילו. אני רוצה שהטוטו יעשה לנו מגרש בעל נגישות, שההתאחדות והקבוצות בליגת העל יירתמו לנושא. אני בטוח שזה יתרום לשחקנים ולקבוצות הרבה יותר ממה שהם יתרמו בעצמם. חשוב לי לציין שאני רק שליח שבא לשמש כתפאורה לילדים האמיצים האלה”.
מה באמת החזון שלך?
“החזון שלי, וזה יקרה ביחד עם הארגון שבו אני מתנדב, הוא שתהיה להם מסגרת בכל עיר, ובכל עיר תהיה קבוצה של בעלי מוגבלויות. אני רוצה שנשלב את קבוצות ליגת העל ושחקני ליגת העל כאחד, ונפזר שם שחקני כדורגל שיבואו ויתנדבו וביחד נפתח את זה לאט לאט. אי אפשר לעשות להם ליגה, אבל פעם בחודשיים יתאחדו כולם לטורניר ויגיעו גם אמנים. אני רוצה ליצור פה מעגל גם ככדורגלן, שפחות הייתי חשוף לדברים האלה. זה יעשה טוב לכולם. זה נותן לילדים תקווה לחיים. אני לקחתי את כל הסיפור של הכדורגל, לקחתי על עצמי, יש לי מנדט חופשי. יש לי שם ילדים בני 10, 15. יש לי מכל המגוון. יש קטועי רגליים וידיים, ניוון שרירים, אוטיזם”.
איך הגעת לזה, מאיפה זה בא פתאום?
“הגעתי לשם כי סבא וסבתא שלי תורמים לארגון הזה כבר הרבה שנים. ואחרי שנפצעתי וכל התקופה הקשה שהייתה לי, הם בכלל רצו אותי כספורטאי פראלימפי, ואיכשהו הגיע שהתחלתי להתנדב שם. זה היה בחיתולים ולא היה לזה מענה. לקחתי את זה כפרויקט ויש איתי עוד שני מתנדבים ואנחנו עובדים ביחד כצוות. הילדים נהיו חברים, זה ממש עמוק. אנחנו עושים איתם שיחות, האימונים ברמה גבוהה. אני בעיקר משתדל להקנות להם ערכים ולהיות חברים, כבוד למקצוע. שגול כזה או אחר פחות מעניין. הבאתי איתי את עומר אצילי, אלי דסה, לירן שטראובר, דיא סבע, עודד אלקיים ותומר ירוחם שיחלקו להם גביעים, הם באו ונתנו מהלב. אני מתכוון לארגן הפקה נוספת כזאת. חשוב לי שאנשים יתרמו כי זה ארגון שמבוסס רק על תרומות”.
באופן אישי, מה אתה עושה עכשיו אחרי הכדורגל?
“אני מוגדר כנכה. יש לי ממש צרות באגודל. המצב הפיזי שלי על הפנים והאגודל לא משתפר. אני לא יכול ביום יום לקשור שרוכים אפילו. אבל בעזרת השם יהיה טוב. אני עושה פיזיותרפיה כל היום. הסיפור של ההתנדבות עוזר לי בפן האישי, זה משקם ומרים אותי. הילדים האלו עוזרים לי יותר ממה שאני עוזר להם”.
בסיום, מסכם רהב: “לא מגיע לי שום כבוד או הערכה על ההתנדבות הזאת כי בסופו של יום זה בעצם תכלית החיים – לתת מעצמך בלי שום אינטרס לקבל חזרה”.