תיאטרון האבסורד

הכדורגל הישראלי שואף באופן תמידי להדמות לכדורגל האירופי. בשורה התחתונה, על כר הדשא, אנחנו עדיין עוד רחוקים, אבל בהחלט נעשים לא מעט מאמצים בשנים האחרונות כדי להתקרב עד כמה שניתן. אצטדיונים חדשים ומרשימים נבנים, לא מעט שחקנים מתוצרת מקומית יוצאים לאירופה, שם הם נחשפים לרמה אחרת של אימונים ומתקנים, אליפות אירופה היוקרתית עד גיל 21 תערך על אדמת הקודש ועוד.

אלא שמשום מה, בכל הקשור לתחום המשמעתי, נדמה שבישראל עושים הכל חוץ מאשר ללמוד מאירופה. רק לפני כמה ימים נשמעו קריאות אנטישמיות נוראיות מצד אוהדי ווסטהאם, אשר עוררו סערה בממלכה ובשאר היבשת. כעבור זמן קצר נעצר אחד האוהדים והושעה ממשחקי הקבוצה למשך שארית חייו. לרגע לא עלתה האפשרות שיוסי בניון וחבריו יארחו את אחד ממשחקיהם ללא קהל, באצטדיון אחר המרוחק מספר קילומטרים מאצטדיונם הביתי או כל פתרון אחר שקיים בבית הדין של ההתאחדות לכדורגל בישראל. על אף שהקריאות הושמעו ע"י עשרות או מאות אוהדים, מי שנענש היה מי שנתפס. העבריין עצמו. האם אלו שעמדו לידו ושרו איתו ימשיכו לעשות כן לאחר העונש שהוטל על חבריהם? ספק רב.

לא מעט דובר על חוסר ההיגיון המשווע שבהטלת עונש של משחק ללא קהל או משחק רדיוס על קבוצה בעקבות מעשה של אוהד או קבוצת אוהדים מצומצמת. בשורה התחתונה, מי שנענשים כיום הם כולם - למעט מבצע העבירה עצמו. אלפי אוהדי בית"ר ירושלים, במקרה הזה, שלא השליכו את המצת, צפויים להענש, שחקני בית"ר ירושלים יענשו, הנהלת הקבוצה - שעושה כל מאמץ לאתר את האוהד הסורר - תיענש, והשיא הוא ששחקני ואוהדי מכבי ת"א עלולים להענש גם הם. מי לא יפגע מהחלטת בית הדין? אותו האוהד, כמובן, בהנחה שיצליח לחמוק מידי החוק. תיק פלילי לא יפתח כנגדו, שערי אצטדיוני הכדורגל בארץ ימשיכו להיות פתוחים עבורו, וכן, הוא יוכל גם להכנס דרכם כאשר בכיסו מצת.

עמיחי מוזס. אם המצת היה נופל מעט ימינה, בית"ר לא הייתה נענשת (יוסי ציפקיס)

צריך לומר, אחת ולתמיד, את האמת: האחריות במקרים שכאלו לא מוטלת על אוהדי הקבוצה שמתוכם נזרק החפץ, וגם לא על הנהלת הקבוצה. האחריות היא של חברות האבטחה ושל משטרת ישראל. קבוצות הליגה משלמות הון תועפות - רבע מיליון שקלים במקרה של בית"ר ירושלים במשחק מול מכבי חיפה - לאותן חברות ולמשטרה, על מנת שאלו יאכפו את החוק במגרשים. ואם לא הצליחו השוטרים והמאבטחים למנוע את זריקת החפץ או את השירה הגזענית, הם צריכים לפתוח בחקירה לאחר מכן. לתשאל. לצפות בקטעי הטלויזיה ובחומרי מצלמות האבטחה. זו העבודה שלהם, לשם כך הם קיימים ומקבלים תשלום.

רק כדי לחדד את הדברים, הרי לכם השוואה: תארו לכם שתלמיד בית ספר מסוים היה משליך אבן מחלון כיתתו, במהלך שיעור, מבלי שהמורה הבחינה במעשה, ואותה האבן היתה פוגעת חלילה באחד מאנשי הצוות. המהומה כמובן היתה גדולה, ויתכן שהמשטרה היתה מזומנת על מנת לחקור את האירוע. כעת, דמיינו שהמשטרה לא הצליחה להגיע לזורק, ובעקבות כך, מנהל בית הספר מחליט להעניש - תחזיקו חזק, את המורה שבאותו הזמן הפנתה את פניה לעבר הלוח. "הלא היא האחראית על הנעשה בשטח הכיתה", ינמק המנהל את המהלך. נשמע הזוי, לא?

לאחרונה נרשם ניצוץ של היגיון. בתמיכת יו"ר ההתאחדות, אבי לוזון, הוחלט על תיקון אחד הסעיפים בתקנון, לפיו במקרה שאוהד אחד סרח והשליך חפץ למגרש, יתר הגורמים לא יענשו על לא עוול בכפם. אממה, התיקון לא יהיה תקף, כך נקבע, במקרה שהחפץ פגע באחד השחקנים, אנשי הצוות או השופטים. המשמעות פשוטה - אם אותו אוהד באצטדיון טדי היה משליך את החפץ מעט יותר ימינה או מעט חזק יותר, בית"ר היתה יכולה לבנות על מפגש מול מכבי ת"א עם למעלה מ-15,000 אלף אוהדים.

איינשטיין. הגיע הזמן לעשות משהו נגד הדברים הבעייתים פה (GettyImages)

הטור הנ"ל, וככל הנראה אלו שעוד עתידים לבוא, לא צפויים לשנות יותר מדי בנושא הענישה בכדורגל הישראלי, שראשיו מתעקשים להעניש מישהו, לא משנה מי, העיקר שיאמרו "עשינו". אבל אנחנו נמשיך לכתוב ולהציף את הנושא, שכן "העולם הוא מקום בעייתי לחיות בו, לא בגלל אלו שעושים בו רע, אלא בגלל אלו שלא עושים דבר נגד זה" (אלברט איינשטיין). כמה חבל שדווקא בתחום הכדורגל, שאמור להיות בסופו של דבר הצגה, חוגג לו תיאטרון האבסורד.