על מבחן מציאות, טוטו תמוז כמשל וקרב על הכבוד

הלילה תמלא חצי שנה בדיוק לרגע הדרמטי ביותר בתולדות הפועל ת"א. 15 במאי, יום האליפות הבלתי נתפסת על אדמת ירושלים, במגרש של היריבה הכי גדולה והכל בתוספת של התוספת זמן של העונה. חצי שנה בדיוק אחרי שהיא הגיעה כאנדרדוג הכי גדול שיש, היא תופיע ב-20:45 כפייבוריטית הברורה של המשחק המרכזי של המחזור נגד אותה בית"ר ירושלים.

בעצם, לא אותה בית"ר. היריבה הגאה של האדומים כבר מזמן איבדה את הגאווה, את הדרך, את האופי ואת מה שייחד אותה יותר מכל קבוצה אחרת. נטולת יצחקי, ורד ותמוז, עמוסה בשחקנים שרובם לא ראויים ללבוש את החולצה הצהובה-שחורה ועם בור שרק מעמיק מרגע לרגע. אבל דווקא מהחור השחור הזה, יכולה בית"ר להיוולד מחדש. דבר שהיא עשתה כל כך הרבה במהלך ההיסטוריה שלה.

הסיפור של בית"ר העונה הוא הסיפור של השבוע שעבר: קבוצה שרוצה לחתוך בבשר החי, אבל מפחדת, רוצה להרעיד את העולם, אבל מרגישה "לא נעים", חולמת להחזיר את הברק למנורה, אבל לא טורחת להוריד את הכפפות בשביל זה. הפיאסקו של שחרור השחקנים שלא שוחררו רק מעיד עד כמה הם בעצמם לא יודעים מה לעשות.

ורצה הגורל והמשחק הראשון אחרי הבלאגן הוא דווקא נגד היריבה הכי גדולה של הירושלמים: האדומים מת"א שחגגו בחצר האחורית שלהם אליפות ועוד ברגע האחרון. אלה שמוחאים כפיים כשמקללים אותם ושרים בגאווה: "כל העולם כולו, שונא את הפועל". אבל דווקא מפה, יכולה לבוא הגאולה הירושלמית. כי יותר גרוע מזה, אין.

סאגת אורי כמשל לסאגת טוטו
אחד הדברים שבית"ר איבדה בשבוע החולף הוא את הגאווה. הקבוצה יצאה בריש גלי בהודעה מסקרנת שארבעה שחקנים ישוחררו ביום רביעי והספקולציות עפו לאוויר. אורי מלמיליאן, האיש שמקבל את הפרגון הכי גדול אולי בליגת העל, התלבט אם להתפטר, רצה ללכת, לא נתנו לו והכל במינימום אגו ובמקסימום דאגה לבית"ר. אצל אורי ידוע שזו לא הצגה. השאלה היא: בשביל מה בית"ר היתה צריכה את הבלאגן הזה לפני הפועל?

הסאגה של אי שחרור השחקנים הזכירה את סאגת טוטו תמוז בקיץ האחרון. החלוץ המוכשר רצה הפועל, בחר בית"ר, רצה בית"ר, בחר הפועל ובעיקר שיגע את כל העולם. עוד סאגה שלא הוסיפה לו כבוד ובטח שלא לכל המעורבים.

שחקני בית"ר מתאמנים בצל הבלאגן. בסוף אף אחד לא עזב (משה חרמון)

העניין שבסופו של דבר תמוז עשה את ההחלטה שכנראה הצילה לו את הקריירה. הישארות בבית"ר היתה טובה לאהבה שהוא היה מקבל מהיציע המזרחי, אבל החממה של הפועל שידרגה אותו, הביאה אותו להעלים את הפציעה של איתי שכטר ולהפוך לאהוב שער 5 בבלומפילד. טוטו? הימור נכון.

הצמד קורנפיין - מלמיליאן בחר שלא להחליט ויכול להיות שאיבד הרבה מהתמיכה הציבורית שהיתה. האהבה שאורי מקבל מהיציע מוצדקת כי אוהדי בית"ר לא עיוורים. יש לו חלק ברור במצב הרעוע של הקבוצה, אבל בתוך כל השיגעון יש 11 שחקנים שמתחלפים מדי שבוע שלא ממש הבינו עדיין מה זה אומר לשחק בשביל מועדון כמו בית"ר.

מלמיליאן וקורנפיין. בחרו שלא להחליט (גיא בן זיו)

אבל בהפועל בחרו באופציית השקט והתוצאה: חמישה ניצחונות רצופים בליגה, שקט בצוות המקצועי והניהולי והחזרת תדמית הפחד שאפיינה את הפועל בעונה שעברה.

אבוטבול וגילי ורמוט חוגגים. ניצחו ב-5 המשחקים האחרונים בליגה (עמית מצפה)

מלמיליאן מנסה להחזיר את הזהות לבית"ר דרך הצעירים. שי חדד, אייבינדר, חן עזריאל, אלי דסה ו"הוותיקים" עמית בן שושן ואריאל הרוש ובכך לבסס את בית"ר על שחקני הבית. דריו פרננדס יישב ביציע (אם הוא יסכים להגיע, אולי השעון שוב לא יצלצל) ואבירם ברוכיאן, שפתח רע את העונה, יחכה לצ'אנס מדוד אורי מהספסל.

דריו פרננדס. רק שהשעון יצלצל (גיא בן זיו)

הפועל תפתח את המשחק כשהיא דוהרת 150 קמ"ש, עוד מהמשחק בחיפה והפתיחה תהיה קריטית. ההגנה של הפועל היא אותה הגנה בינונית מתחילת העונה אבל החוד האדום מפחיד גם בלי איתי שכטר. עם כל הכבוד ל-0:2 בחיפה, ההגנה לא הבריקה, פרנסמן הזכיר בלם משנות ה-80 שתפקידו לנגוח ולהעיף למעלה והאגפים היו די פתוחים.

הבוקר נודע שלמעלה מ-1,000 כרטיסים נותרו לאוהדי בית"ר שיישבו רק בשערים 10-11 בבלומפילד, שערים שמכילים כפול מכך, נתון מדהים בהתחשב בעובדה שמדובר בקלאסיקו של הכדורגל הישראלי. הקהל הירושלמי אולי איבד תקווה, אבל דווקא מהמקום הזה, מהקרחות ביציעים, מהילדים בהרכב ומהשפל של השבוע שעבר, הקבוצה מהבירה קיבלה צ'אנס לצאת מהמשבר.

מלמיליאן ושחקני בית"ר. ייצאו מהמשבר? (גיא בן זיו)

הפסד ואורי יגיד: "המשחק האמיתי שלנו הוא בשבוע הבא נגד הפועל ר"ג". ניצחון? ואין משבר ואין נעליים. אין לבית"ר הרבה מה להפסיד הערב וגם בהפועל יודעים את זה. קרב אמיתי מתוכנן בבלומפילד. ומי בכלל מסתכל על הטבלה כשהפועל פוגשת את בית"ר ירושלים.