הפועל באר שבע אמנם נמנעה ממפגש נוסף מול סלטיק בשלב הפלייאוף של ליגת האלופות וגם שמה של אולימפיאקוס הוגרל לצד קבוצה אחרת, אך למרות השם הפחות נוצץ, מאריבור הסלובנית היא משוכה גבוהה מאוד שמפרידה בין החבורה של ברק בכר לשלב הבתים של ליגת האלופות.
שתי קבוצות ישראליות כבר פגשו את הסגולים במפעלים האירופיים. ב-2011/12 הייתה זו מכבי חיפה שחלפה על פני הסלובנים בסיבוב השלישי של מוקדמות ליגת האלופות, בעוד לפני שלוש שנים מכבי תל אביב הודחה מולה באותו הסיבוב. בסלובניה כנראה בטוחים ביכולת של האלופה שלהם לחלוף שוב על פני קבוצה ישראלית, שכן סקר שערך אחד מאתרי הספורט הגדולים במדינה קבע כי 56% מהאוהדים קיוו לקבל את ב”ש על פני כל יריבה אחרת.
מבט מהיר על ארון התארים של אלופת סלובניה, בטח בשנים האחרונות, מזכיר מאוד את היריבה האחרונה של האדומים, לודוגורץ. עם 11 תארים מקומיים בעשור האחרון, מאריבור התקבעה כשליטה הכמעט בלתי מעורערת של הכדורגל המקומי, זאת למרות שלפני שנתיים איבדה את האליפות באופן מפתיע לאולימפיה לובליאנה. אך העניינים לא תמיד היו ורודים, או סגולים אם תרצו, עבור המועדון הצפוני.
המועדון ממאריבור שבצפון סלובניה נוסד לראשונה בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת תחת השם SSK, ושיחק באצטדיון שהשחקנים בנו במו ידיהם. אחרי 40 שנה, אותן בילו בעיקר בצילן של הקבוצות מעיר הבירה לובליאנה ובליגה השנייה לאחר הקמתה של הרפובליקה של יוגוסלביה, המועדון פורק.
בדצמבר 1960, ארבעה חודשים אחרי שנסגר וכמעט שנה אחרי שהקבוצה מבירת הנגב עברה לשחק באצטדיון וסרמיל, המועדון הוקם מחדש בגרסתו הנוכחית, NK מאריבור. את המשחק הראשון שלה הקבוצה הצעירה נאלצה לשחק במדים כחולים-ירוקים, מכיוון שהתלבושות הסגולות לא היו מוכנות בזמן.
מאריבור טיפסה מהליגה השלישית לשנייה כבר בעונתה הראשונה ואחרי שש שנים נוספות עלתה לליגה הבכירה ביוגוסלביה, אלא ששם סיפור הסינדרלה נעצר. הסלובנים סבלו מכמה עונות לא מוצלחות שכללו קרבות תחתית, וב-1972 נשרו שוב לליגה השנייה. הפעם הם ‘נתקעו’ בליגות הנמוכות שני עשורים שלמים במה שכונה ‘הימים השחורים’, במהלכן אף הורשעו בפרשת שוחד לאחר ששילמו ללא פחות מ-31 שופטים ויריבים.
המפנה הגיע בשנת 1992. הרפובליקה היוגוסלבית פורקה, סלובניה, הקטנה מעט יותר מישראל, הפכה למדינה עצמאית. לפתע המועדון הקטן הפך למוביל, והוא אחד משלושה שמעולם לא נשרו לליגה השנייה מאז. אחרי כמה שנים בהן אולימפיה לובליאנה (שהייתה קבוצת ליגה ראשונה ביוגוסלביה) שלטה במדינה הצעירה, המהפך הושלם.
שבע אליפויות רצופות היו לסגולים, מ-1996 עד 2003, במהלך אף רשמו הופעת בכורה בשלב הבתים של ליגת האלופות כולל ניצחון מרשים על דינמו קייב באוקראינה. משם שוב חל מפנה. גוריצה ודומז’אלה הדיחו את הסגולים מהפסגה והותירו אותם עם גביע בודד בחמש שנים. ואז, בחלון ההעברות של ינואר 2008, הגיע הרגע ששינה את הגורל של מועדון שלם.
“אל תדאגו, אני אחליף את רונאלדיניו”
הסיפור של מרקוס מגנו מוראלס טבארס הוא סיפור ברזילאי טיפוסי. ילד שנולד למשפחה ענייה שחיה בפאבלות של פורטו אלגרה שבדרום ברזיל, בן לאמא מורה ואבא שעבד במועדון כדורגל בעיר, אינטרנסיונאל, בו גם החל את צעדיו על הדשא. בגיל 13 נציגים של מועדון הפאר גרמיו, היריבה העירונית והמרה של אינטר, זיהו את הכישרון של החלוץ הצעיר. הוא, מצידו, רק רצה להרוויח כסף שיעזור להוריו לעבור לבית גדול יותר.
“התחלתי לשחק כדורגל כדי לעזור למשפחה שלי כלכלית”, סיפר טבארס על ילדותו. “גרנו כולנו באותו חדר, ישנתי על הרצפה והיינו רעבים כמעט כל הזמן. אבא שלי היה נותן לי כסף לאוטובוס כדי להגיע לאימונים, אבל לפעמים הייתי הולך ברגל רק כדי שאוכל לקנות נקניקיה אחרי האימון. קולה היינו שותים רק בימי ראשון”, הוסיף. אבל חלומות לחוד ומציאות לחוד, כשהמעבר של מרקוס הצעיר ליריבה העירונית עלה לאביו בעבודתו.
בגרמיו הוא שיתף פעולה עם אחד השחקנים הברזילאים הגדולים בכל הזמנים, רונאלדיניו. “כשהוא עזב לפאריס סן ז’רמן הייתי נער בן 17. אמרתי לכולם במועדון לא לדאוג, ושאני אחליף אותו. לצערי, יותר מאשר הכישרון שלו על הדשא, הושפעתי דווקא מאורח החיים שלו. האלכוהול, הדיסקוטקים, הבחורות. הייתי ילד ולא ידעתי להתמודד עם אור הזרקורים וחיי הכוכבות. זו הייתה הבעיה שלי”, אמר טבארס בדאגה, “ואז, בגיל 18, פגשתי את אשתי. היא שינתה לי את החיים, זו הייתה אהבה ממבט ראשון”.
בגלל אורח החיים הלא ספורטיבי שלו, החלוץ מיעט לקבל הזדמנויות בארצו. הוא נדד למלזיה, חזר לברזיל ואף ניסה את מזלו באפואל ניקוסיה, אבל שום דבר לא באמת צלח. בגיל 23, אחרי ששוחרר באמצע העונה מהקבוצה הקפריסאית, הוא הוצע לזלטקו זאהוביץ’, מגדולי שחקני סלובניה בכל הזמנים והמנהל המקצועי של מאריבור. זאהוביץ’, שהיה קשר התקפי מחונן, התאהב ברגע.
מאז עברו כמעט עשר שנים, והיום מרקוס טבארס הוא הסמל הבלתי מעורער של המועדון הסלובני. הוא מחזיק בשיאי ההופעות והשערים במאריבור, זכה פעמיים בתואר שחקן העונה בסלובניה ואף סיים שלוש פעמים כמלך השערים: “חשבתי שלא אשאר בסלובניה יותר מחצי שנה. הגעתי לפה במקרה והיום הילדים שלי הם סלובנים לגמרי. אני רואה את עצמי נשאר במועדון גם בעוד שלושים שנה”.
הכל נשאר במשפחה
זלטקו זאהוביץ’ מעולם לא שיחק במאריבור. הוא נולד בעיר וגדל דווקא אצל היריבה העירונית קובינאר, לפני שעבר לפרטיזן בלגרד. משם הוא המשיך לקריירה מפוארת שכללה קדנציות בפורטו, אולימפיאקוס, ולנסיה ובנפיקה, והוא מלך שערי הנבחרת הסלובנית בכל הזמנים. כששיחק בפורטוגל נולד בנו, לוקה. ב-2007 זלטקו הפך למנהל המקצועי של מאריבור, ושנתיים אחריו הצטרף גם הבן שלו.
לוקה זאהוביץ’, היום בן 21, הרשים מאוד בשנים הראשונות שלו במועדון של אביו. את שני השערים הראשונים שלו הוא כבש כבר במשחק הבכורה כשעלה מהספסל בדקה ה-78. מספר שבועות לאחר מכן הוא כבש גם בליגת האלופות, במה שהפך אותו ואת אביו לצמד השני שעושה זאת מאז שהמפעל הוקם ב-1992. אחרי עונה מוצלחת במיוחד, ילד הפלא המריא להירנביין ההולנדית תמורת 700 אלף יורו, וחתם על חוזה לשלוש שנים.
בפעם הראשונה מחוץ לסלובניה בלי משפחתו, החלוץ הצעיר התקשה להתאקלם ורשם שמונה הופעות בלבד בעונה הראשונה, והיחידה שלו במועדון. זאהוביץ’ חזר הביתה, למאריבור, ויחד עם טבארס השלים חולייה קדמית קטלנית. בעונה האחרונה הוא כבר כבש 15 שערי ליגה והיה מלך השערים של הקבוצה. כעת, הוא רוצה לחזור עם מאריבור לליגת האלופות, הפעם כשחקן מוביל, ולהציג את הכישרון שלו על הבמה היוקרתית ביותר.
הקשר הישראלי
מרואן קבהא לא היה שחקן מוביל או נוצץ בליגת העל. למרות זאת לפני שנתיים, הקשר חתם במועדון הסלובני באמצעות סוכנו דודו דהאן, לו יחסים מצויינים עם זאהוביץ’ מנהל המקצועי. מהר מאוד קבהא הפך ל’באנקר’ בהרכב של המאמן דרקו מיליאניץ’. “זה מרגש לחזור לשחק בארץ, אבל אני לא חושש מאף שחקן בב”ש” אמר קבהא ל-ONE לקראת ההתמודדות. דבר אחד בטוח – הולך להיות קרב מעניין בין הקשר הישראלי לבין ג’ון אוגו ודן איינבינדר במרכז המגרש.