בלי יריבות אין טעם לספורט. הלוא כל המהות של ספורט היא תחרות - מי יותר טוב, מי מצליח יותר, מי הווינר הגדול. הדבר הכי טהור ומזוקק בספורט הוא מאבק כוחות בין שני ספורטאים עוצמתיים, או בין שני מועדונים גדולים ומפוארים. היריבות הזו היא שמשלהבת את קהל האוהדים, מכניסה טעם וצבע לחיינו ומשמשת פסקול ואווירה לסרט בו אנו משתתפים בהיותנו אוהבי ספורט.
ספורט הוא תחליף למלחמה, הוא העברת הזירה משדה הקרב לתחומי המגרש, וצריך לזכור שישנם כללים כתובים ולא כתובים, יש עקרונות של פייר פליי וספורטיביות. אבל לצערנו יריבויות גדולות נוטות להתעצם, לעיתים קצת יותר מדי, והמתחים עלולים לגרום לחציית קווים אדומים, להקזת דם רע בין הניצים, למעבר מפסים מקצועיים לפסים אישיים, להתנהגות בלתי ראויה ולנפילה לעומק השאול – אם במעשים ואם במילים.
מה לעשות, כולנו בני אדם ולעיתים היצרים מתגברים עלינו ואנחנו מועדים במבחן האנושי. וטבע האדם לרצות לתקן את כל העולם לפני שיביט פנימה לחשוב איך הוא משפר קצת את עצמו ולהיות בעצמו התיקון שהוא רוצה לראות בעולם כולו.
שערי תשובה לעולם אינם ננעלים, תמיד אפשר ורצוי להביט בראי, להגיש יד ולבקש סליחה – בין אדם לאלוהיו ולא פחות חשוב בין אדם לחברו. כפי שנכתב בסידור תפילת הסליחות: "סלח לנו אבינו כי ברוב אוולתנו שגינו. מחל לנו מלכנו כי רבו עוונינו. אל ארך אפיים אתה ובעל הרחמים נקראתָ ודרך תשובה הוריתָ".
אז להלן חמש יריבויות ספורט שחצו את הקווים האדומים ואנחנו מבקשים בשם העם, היושב בציון ובשם מלכות שמיים לפתור את הסכסוכים האלה ולקיים סולחות במהרה בימינו. אמן!
ערן זהבי ויוסי בניון
ההתנגשות בין שני הלוחות הטקטונים של הכדורגל הישראלי עוד עלולה לעלות לנו בהחמצת ההזדמנות הטובה ביותר של ישראל להעפיל לראשונה מאז 1970 לטורניר גדול.
ישראל נמצאת בעיצומו של קמפיין מוקדמות יורו 2024 והנבחרת של אלון חזן ויוסי בניון אמנם נמצאת בתמונת העלייה, אבל כל שנת תשפ"ג עמדה בסימן הניפוי של מלך שערי נבחרת ישראל בכל הזמנים והווינר הגדול ביותר בכדורגל הישראלי, ערן זהבי.
כל משחק של הנבחרת בו היא מתקשה לכבוש, מיד חושבים על חסרונו של הסקורר הבכיר, EZ7. במשחק הבית האחרון מול בלארוס, הקהל בבלומפילד קרא בשמו של זהבי נוכח מבול ההחמצות בכחול-לבן. כשיוסי בניון חגג בטירוף ביציע את שער הניצחון של גבי קניקובסקי בתוספת הזמן, נדמה היה שעמוק בפנים, נגולה אבן מעל ליבו בשל החשש הגדול מהביקורות על כך שזהבי לא נכלל בנבחרת.
ברור שהיחסים בין ראשי הנבחרת לזהבי אינם טובים. זהבי עשה לייק לפוסט ביקורתי נוקב נגד ראשי הנבחרת ובראיון בלעדי ל-ONE אמר: "אין לי ציפיות ואני לא מצפה לטלפון מבניון, אני מכיר את הנפשות הפועלות". למרות שאין עוררין על כך שמקצועית מקומו של זהבי בנבחרת, שיש לה שחקנים יצירתיים ופנטסטיים כמנור סולומון ואוסקר גלוך, אבל אין לה סקורר בכושר כמו זהבי.
בכירי הכדורגל הישראלי – משינו זוארץ, דרך אבי לוזון ועד אבי נמני – ניסו לתווך בין בניון-חזן לבין זהבי ולהגיע לפתרון שיחזיר את הכוכב לנבחרת, אבל כל מאמצי התיווך עלו עד כה בתוהו. כולם מבינים שזה לא רק עניין של לשכן את זהבי בחדר נפרד.
שבועות ספורים לפני צמד המשחקים הגורלי מול שווייץ וקוסובו, זו הזדמנות כמעט אחרונה לקרוא לבניון ולזהבי לוותר כל אחד על האגו, לבקש סליחה על מה שהיה, להשאיר את משקעי העבר ולהירתם יחד למען המאמץ הלאומי להביא את ישראל סוף סוף לטורניר גדול.
סולחה ברוח יום הכיפורים בין שני הענקים שלנו זהבי ובניון תהווה צעד משמעותי למען הנבחרת, למען הכדורגל הישראלי ולמען העם כולו שזקוק יותר מאי פעם למסר של אחדות ותקווה.
בית"ר ירושלים ובית הדין של ההתאחדות לכדורגל
בית הדין של ההתאחדות לכדורגל הפך ללא אהוב על ידי מועדונים שונים ואוהדים רבים, אבל עם כל הכבוד לביקורות על בית הדין מצד מכבי חיפה או מכבי ת"א, היחסים בין בית"ר ירושלים לבית הדין הם ברמה אחרת של תיעוב וחוסר אמון, תחושות הקיפוח והאפליה מצד המועדון הצהוב-שחור שברו שיאים.
שנים רבות, למעשה עשרות שנים רבות, שבתי הדין של ההתאחדות נדרשים לענייני בית"ר ירושלים בשל התנהגות קיצונית של אוהדי המועדון מהבירה, אבל אירועי גמר גביע המדינה האחרון, שהובילו תחילה להחלטה על השעית בית"ר מהמפעלים אירופים (החלטה לא חוקית שבוטלה לאחר מכן), ובסופו של דבר להפחתת ארבע נקודות בפועל ממאזנה של בית"ר בפתיחת העונה, יצרו מאזן אימה חדש בין בית"ר לבין בית הדין.
כזכור בתחילת הקיץ הפגינו מאות אוהדי בית"ר מתחת לביתו של תובע ההתאחדות לכדורגל עו"ד ניר רשף עם מטח של קללות ואבוקות. עד היום במועדון שבים ומזכירים שהמחדל הארגוני בטקס הנפת גביע המדינה, כולל 45 דקות ההמתנה בין הניצחון לבין הטקס עצמו, היו באשמתה ואחריותה של ההתאחדות, כשהאחרון להזכיר זאת היה מאמן הקבוצה יוסי אבוקסיס בפודקאסט של ONE.
למחזור פתיחת העונה עלו שחקני בית"ר לכר הדשא עם חולצות מחאה עליהם נכתב "דין לבית”ר, דין לשאר", מעשה תקיף שהזכיר כי בבית"ר – מההנהלה ועד השחקנים – כולם חשים נפגעים, מופלים וכאלה שלא זוכים לכבוד ראוי מבית הדין של ההתאחדות. התוצאה? קנס נוסף לבית"ר בגובה 10,000 שקלים ועוד 50 אלף על תנאי.
אז נכון, סולחה בין גוף כמו בית הדין של ההתאחדות לבין מועדון כדורגל זו בקשה קצת אמורפית, מוזרה ודמיונית, אבל אפשר לקוות להנמכת הלהבות, לשיפור היחסים ולריכוך התחושות בין הצדדים.
בית"ר כבר יצאה ממינוס הנקודות, אברמוב ואבוקסיס העמידו קבוצה מלהיבה ומבטיחה שזורעת אופטימיות בקרב האוהדים. אפשר לקוות שהאווירה הטובה במועדון תקרין החוצה ותשפיע לטובה גם על יחסי המועדון עם בית הדין.
פיני גרשון ושרון דרוקר
גם בכדורסל הישראלי לא חסרים תככים ויריבויות שמצריכים סולחות, אבל קשה לחשוב על סכסוך ארוך וממושך יותר מזה שקיים בין פיני גרשון, כיום המנהל המקצועי של איגוד הכדורגל, לבין שרון דרוקר, כיום עוזר מאמן נבחרת הגברים ומאמן נבחרת הנשים.
זה כסאח שנמשך ולא דועך כבר קרוב ל-15 שנה, כשהשניים לא מסוגלים אפילו לומר 'שלום' אחד לשני כשהם נמצאים באותו החלל. הכל החל בסוף שנת 2008, הנהלת מכבי תל אביב כמעט הביאה את צביקה שרף במקומו של אפי בירנבוים, אבל לבסוף הוחלט להחזיר את המאמן המיתולוגי פיני גרשון. שרון דרוקר אז נחשב צעיר מדי בשביל להיות מאמן ראשי, אבל פיני גרשון שמח לצרף אותו בתור עוזר המאמן שלו. עד אז הם היו ביחסים קרובים, והייתה תקווה שהצמד גרשון-דרוקר יתפתח באותו כיוון שכעשור לפני כן התפתח הצמד גרשון-בלאט.
ציפיות לחוד ומציאות לחוד. עד מהרה היחסים בין גרשון לדרוקר עלו על שרטון. במהלך עונת 09/10 גרשון טען שדרוקר חתר תחתיו ולכלך עליו בפני הנהלת מכבי מאחורי גבו של המאמן. דרוקר הכחיש ונשבע שלא כך הדבר, אבל הפיצוץ ביחסים כבר קרה. גרשון ודרוקר המשיכו לשמש מאמן ועוזר מאמן בהתאמה, אף שלא היו מסוגלים במשך קרוב לחצי שנה להחליף מילה ביניהם. שלא במפתיע, חוסר הכימיה על הקווים השפיע על המגרש ומכבי הפסידה – הצהובים הודחו ברבע גמר היורוליג מול פרטיזן בלגרד (למרות יתרון ביתיות) ואיבדו את האליפות לגליל עליון של עודד קטש. בסוף העונה גרשון ודרוקר עזבו את מכבי ודייויד בלאט הוחזר למועדון.
כיום כשפיני גרשון בגיל 71 מטפח את כישרונות העתיד של הכדורסל הישראלי ושרון דרוקר בגיל 56 הוא מהמאמנים הפעילים הוותיקים וגורם מקצועי משמעותי בנבחרות הגברים והנשים – הגיע הזמן סוף סוף לסולחה בין השניים, אולי על תותים וקצפת.
יעל ארד ומשה פונטי
איך שפוליטיקה ואינטרסים יכולים להרוס יחסים. שני האייקונים הגדולים של הג'ודו הישראלי נמצאים בכסאח ופחות משנה לפני המשחקים האולימפיים פאריס 2024, לא נותר אלא לקוות לסולחה בין יעל ארד, יושבת ראש הוועד האולימפי בישראל ומשה פונטי, יו"ר איגוד הג'ודו הוותיק.
אפשר להיזכר בערגה באחת מתקופות השיא של הספורט הישראלי באולימפיאדת ברצלונה 1992, שם יעל ארד זכתה במדליה הראשונה בתולדות ישראל במשחקים האולימפיים ויממה לאחר מכן באותו אולם ג'ודו, הוביל משה פונטי את חניכו אורן סמדג'ה למדליה השנייה של ישראל. אז כולם חגגו והתחבקו, אבל עכשיו אלה ימים אחרים.
היחסים בין ארד ופונטי עלו על שרטון כשפונטי קיווה להשתלט על הוועד האולימפי באמצעות סילבן אדאמס אבל התקוות נגוזו, פונטי נאלץ לוותר על המרוץ ולראות את ארד הופכת ליו"ר הוועד האולימפי, מה שהגדיל את היריבות והשסע. ואם זה לא מספיק, אריק זאבי שהיה בצד של פונטי עבר בעל כורחו לצידה של ארד.
מה שעצוב זה שהיחסים האישיים גוררים יחסים מקצועיים לא טובים בין הוועד האולימפי לאיגוד הג'ודו, ואפשר רק לקוות שעד למשחקים בפאריס יירשם שיפור בקשר בין הצדדים, ושהאינטרסים של הספורט הישראלי לא ייפגעו. אפשר רק לקוות לסולחה בצמרת העסקונה של הספורט האולימפי בישראל, ואולי מה שיסייע לה להתרחש במהרה בימינו, הוא מעבר של ארד לוועד האולימפי הבינלאומי, לשם היא מועמדת להגיע. בהצלחה.
ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו
אמנם נוהגים לעסוק בסליחות בין יהודים ביום הכיפורים, אבל מה חשבתם? שנזניח את היריבות הגדולה בעולם הספורטיבי בדור האחרון? הגזמתם.
כזכור כריסטיאנו רונאלדו וליאו מסי הם לא רק שני הכדורגלנים הגדולים של הדור האחרון ואולי בהיסטוריה, אלא גם שני אייקונים של תרבות – ולראיה מדובר בשני האנשים עם הכי הרבה עוקבים בעולם הרשתות החברתיות (לרונאלדו מעל 600 מיליון עוקבים באינסטגרם, מסי אחריו עם קרוב ל-500 מיליון), זאת בנוסף לשלל השיאים וההישגים הבלתי נתפסים של השניים על מגרש הכדורגל.
דווקא עכשיו, כשלראשונה אחרי שני עשורים מסי (36) ורונאלדו (38) כבר לא משחקים בליגות באירופה ולא מתמודדים על ליגת האלופות, ולמעשה כ-12 אלף קילומטרים מפרידים בין ריאד, סעודיה, שם משחקת קבוצתו של רונאלדו אל-נאסר, לבין מיאמי, בה משחקת קבוצתו של מסי, אינטר מיאמי, עולה הזדמנות חסרת תקדים לצנן את היריבות ההיסטורית ולהפגיש את השניים לוועידת פסגה של שלום ואחווה, או לפחות לארוחת ערב חגיגית.
ממש במקביל להתחממות ביחסי סעודיה וישראל, רונאלדו עשה צעד ראשון להתחממות ביחסים כשהצהיר מוקדם יותר החודש: "היריבות ביני לבין מסי הסתיימה. היא הייתה יריבות בריאה והצופים נהנו ממנה מאוד. מי שאוהב את כריסטיאנו רונאלדו לא חייב לשנוא את מסי ומי שאוהב את מסי לא חייב לשנוא את רונאלדו". CR7 הוסיף: "שנינו שינינו את ההיסטוריה של הכדורגל ואנחנו זוכים לכבוד בכל העולם, כל אחד בדרך שלו, וזה הכי חשוב".
רונאלדו אמנם הודה: "אני ומסי לא באמת חברים כי אף פעם לא ישבנו יחד לארוחת ערב, אבל אנחנו קולגות מקצועניים מלאי כבוד אחד לשני", אך אולי בכל זאת יש תקווה לחברות כשהשניים מתקרבים לסיום הקריירה? נשותיהם, ג'ורג'ינה ואנטונלה, כבר התחילו להגיב ולפרגן אחת לשנייה באינסטגרם, אז אולי יש תקווה.
גם אחרי הזכייה של מסי במונדיאל, הדיון מי יותר גדול מבין השניים לא ייפסק לעולם, כשלכל אחד מאות מיליוני מעריצים מושבעים. אבל על דבר אחד כולנו יכולים להסכים – שניהם לא היו מגיעים לרמות הכדורגל המטורפות אליהם הגיעו בלי היריבות הגדולה שהתפתחה ביניהם.
אז יאללה, סולחה רשמית, ובקרוב שיתחילו לארגן בכל העולם, וגם בישראל, משחקי ידידות בין החברים של מסי לחברים של רונאלדו.