ספורט ושכול משולבים יחד: סיפורי ה-7.10

שנה עברה מאז היום השחור ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל, ואנחנו כואבים וזוכרים את זכרם של כל הנופלים, וכן גם את החטופים שעדיין נמצאים בעזה ואנחנו מייחלים לשובם כמה שיותר מהר. היום (שני) ערכנו באתר ובערוץ ONE שידור מיוחד ומרגש עבור הנצחת זכר הנופלים בשבעה באוקטובר.

הסיפור של שועלי כפר עזה

יש בקבוצה חיבור מאוד ספר על הקבוצה.
רותם קורן, חלק מקבוצת שועלי כפר עזה שיתף: ”מה שהקבוצה הצליחה להראות זה את כל הערכים של הקיבוץ, בסוף זו משפחה גדולה ללא הבדל בין דת גזע ומין, זה מראה שגם בטוב וגם ברע אנחנו ביחד. בקבוצה שלנו יש שלושה נרצחים, יובל סלומון, טל איילון ונטע אפשטיין שהציל את חברתו. חוץ מהם עוד שישה חטופים. רוב הקבוצה נפגעה בצורה הכי קשה שיש, אין כמעט שחקן בקבוצה שלא נכווה, הקבוצה היא משהו שעם כמה שהוא מינורי הוא כ”כ משמעותי ומעלה לנו טיפה חיוך ונותן להתקדם קדימה לכמה שעות”.

כבר חודש חודשיים אחרי חזרתם, זה עדיין מחבר ביניכים?
“מבחינתנו כל איזור העוטף בועתי, זה שהיינו אלופי המועצה הפך אותנו לאנשים הכי מוכרים, בבתי ספר אתה כמו שחקן ריאל מדריד. פתאום כשזה הועתק למרכז הבנו כמה זה חשוב לאנשים, עכשיו נשאר כשיש לנו חטופים, בין הלוויה להלוויה חיפשנו משהו שיוציא אותנו. פחדנו להגיד אחד לשני כדורגל אבל הבנו כמה זה באמת עוזר לנו, משם זה נהיה משהו שלא חלמנו, שתפ”ים עם קבוצות מחו”ל כמו לברקוזן ודורטמונד”.

מה עובר עליך באותו יום?
”לסלומון ב-6.10 היה יום הולדת וחגגנו בת”א, אבל בקיבוץ גם אם יוצאים החוצה כפר עזה זה תמיד הבית. אני ישנתי בת”א, אחד החבר’ה העיר אותי ואמרתי שאני לא קם מאזעקות בת”א, אני הרי מכפר עזה. מהר מאוד היה היפוך קערה שקיבלנו הודעות מאנשים שכבר לא היו איתנו אחרי, המחבלים נכנסו להורים שלנו לבית, סיטאוציה לא נתפסת שאתה צריך לבחור בין לעזור להורים לבין לחברים שלך. את ההורים שלי הצילו רק ביום ראשון, כבר הודיעו לי שההורים נרצחו וקיבלתי את החיים בחזרה”.

“ספגנו אבדות אבל בסוף אנחנו מקשה אחת, אנשים כ”כ צעירים נלחמו עבור אנשים שהם לא מכירים ואהבת הארץ. אני נרגש מהסיפורים כל פעם מחדש, אין לזה שום דופי. גם כקהילה וגם כשועלים מנסים לעזור ולהציף”.

“האם נחזור לכפר? בתוך התקופה המטורפת התשובה בקצהה תתסכל, אבל קיבוץ זה דבר מאוד שורשי, אנשים הקימו ב-10 אצבעות באיזור לא ממש פסטורלי. בטוח שחלק לא יחזרו אבל הרוב כן כדי בעיקר לתקוע יתד ודגל ולהגיד חזרנו וגם בשביל אלה שנלחמו, נחזור חזקים וערכיים יותר”.

סיפורו של אמיר פישר ז”ל

שרון פישר, אביו של אמיר פישר ז”ל שנפל ב-7.10: “הוא והצוות שלו סגרו שבת והוקפצו ב-7:30, הוא היה לוחם בדובדבן, פניהם היו מועדות לשטח כינוס בצומת הודיה שם אמרו שמיועדים לשדרות אבל מהר מאוד חבר התחיל לקבל וואטספ על מה שקורה וקיבלו הנחיה להתפנות כולם לכפר עזה. הם מגיעים ב-9:30 פותחים שער בכוח ומתחילים לחימה, עוברים לצד השמאלי ומחכים להם 50-60 מחבלים, מתפתח קרב, חלק נהרגים חלק בורח פנימה ואז מתחילים לטהר בתים”.

“מצילים משפחות שהיו נצורות, בדילוג בין הבית ה-3 ל-4 הם יוצאים כמה חוליות לבית ה-5 הם היו אמורים להציל פצוע מהגג, אמיר ביחד עם המפל”ג של רסן בן ברונשטיין מקבלים ירי צלפים מדויק ואמיר נופל ונהרג במקום. חולייה רפואית מנסה להצילו בבית הרביעי ומושך אותו פנימה, ברונשטיין עוד הצליח לתת כמה פקודות אבל שניהם נהרגו במקום. מנסים לחלץ את הפצועים וההרוגים ובאותו רגע נגמר שם הלחימה, גם בחילוץ מקבלים RPG. הם יוצאים וחוזרים אחרי כמה שעות”.

“אמיר נולד עם הכדור ברגל, בגיל 10 חודשים הוא התחיל ישר לרוץ חיפש רק לצאת החוצה עם הכדור, רק כדור, כדור. כשיצאנו לגור ברומניה הייתה מכולה רק של כדורים, הוא אמר ‘אני רוצה להיות כדורגלן מקצועי’, הוא התמקצע גם כשגרנו בגאנה. בהמשך יצא לאקדמיה בפלורידה וחזר בטענה שהכדורגל שם לא מקצועי מספיק, בי”ב הוא המשיך לחפש קבוצה בכל מקום, בין אם באנגליה בספרד. בסוף הוא הגיע לבוהמיאנס מהליגה השנייה בצ'כיה ואז מחליט לחזור להתגייס אחרי 10 חודשים. הוא חזר והכיר את חברה שלו במסיבה וזה קסם לו להתגייס, זה הדבר האחרון המשמעותי שאני יכול לעשות”.

“אנחנו עורכים מדי שנה ב-13.9 לציין את יום הולדתו טורניר כדורגל, השנה השועלים היו אמורים להשתתף. אבל בשל האזכרות לא הגיעו, נשמח שיצטרפו בשנים הבאות”.

רותם: “אנחנו חלק אינטגרלי והם הצילו את הקהילה שלנו ויש לנו עונג וכבוד”.

פישר: “הייתה שנה מטלטלת, היום נקיים אזכרה ב-18:00 בקריית שאול, כששומעים את הסיפורים על אמיר ומה שעשה בצבא מתמלאים גאווה גדולה ומתנחמים בזה שעשה משהו משמעותי. שבוע לפני אמר לאימו: ‘אם זה ביני לבין אזרחים, אני מציל אותם, אני פחות חשוב’. ככה הראש שלו עבד”.

סיפורו של דולב מלכה ז”ל, שנפל בחאן יונס במרץ

עמית מלכה, אחיו של דולב מלכה שנפל בחאן יונס במרץ שיתף בסיפורו: “איך מישהו שגר בשלומי מתחבר ככה למכבי ת”א? גדלנו שם וכל החברים גם של דולב וגם שלי אוהדי חיפה, אבל בבית אבא שלי עקב אחרי אחיו הגדול והם אוהדי מכבי ת”א שנים. אם זה החדר שכל הקיר היה צהוב כחול ואם זה ללכת למשחקים בתקופה רעה ולקבל 3:0 מעכו והפועל חיפה כדי ללמוד שאוהדים זה גם בטוב וגם ברע. בתקופה האחרונה זה יותר שלנו”.

על הצעיף שלקח איתו לחאן יונס: “שבוע לפני היינו נגד ב”ש ונכנסנו לחנות וראינו צעיפים, קנינו שנינו והיה מפגש עם ההורים לפני שנכנסים ואבא שלי לקחת את הצעיף כדי להיכנס איתו להצטלם. הוא תמיד היה שר בגאווה כשאמות אקבר עם הדגל הצהוב. מאמינים שזה מה שהיה רוצה”.

“כמה קשה לראות שנה אחרי משחקים של מכבי? בהתחלה היה מאוד קשה, המשפט שהולך איתנו זה מרגע של עצבות נצא גדולים וחזקים זה שיר שהוא היה צועק ביציע ומאמין. גם אנחנו בבית מנסים לצאת גדולים וחזקים מהשנה הנוראית. בתחילת המלחמה הוא היה בהר דב והיה חשש נורא גדול שחיזבאללה יכנס. המשחקים של מכבי נורא קשים, אבל כמו שיש גוש אולטראס פתחנו גוש דולב בשער 11, זה נותן תחושה שהוא איתנו, מלבישים חולצה שלו על הכיסא הריק שלו”.

אורטל אסולין, אחותו של ליאור אסולין ז”ל

“איך מרגישה שנה בלעדיו? קשה מאוד, אי אפשר לתאר במילים, הגעגוע וההבנה שהזמן רק מקשה ולא מקל. החוסר למשפחה, לנו לילדיו, לחברים. הוא היה דמות נוכחת בבית כמו בכדורגל. עשינו טקס לזכרו ברעים, זה היה אמצע הלילה, לא ישנו. עשינו את אותה נסיעה באותה שעה והגענו באותו רגע שהתחילה התופת, תחושת חוסר האונים, לראות בעיניים ולהבין, זה גדול מאיתנו”.

מה קרה אז ברגעים ההם?
”בשישי איחלנו לו ברכות ליום ההולדת, קיווינו שיבוא לארוחה ודחינו למוצ”ש בגלל המסיבה. ידענו שהוא שם רק לקראת השעה 14:00, קיבלנו טלפון הבנו שהוא במסיבה וירו בו ואז החלו השמועות והידיעות וכבר 00:00 בלילה ואנחנו בתי חולים ואין שום מידע ובראשון בבוקר הוא זוהה בשטח ולקחו לנו חמישה ימים לזהות בעצמנו”.

”הכל היה סובב סביבו, ליאור הוא הכוכב ואנחנו מלווים מאז שאני קטנה, ההצלחה והאכזבות שלו זה שלנו. זה ככ מוזר לדבר עליו בלשון עבר ולראות תמונות. האם הכדורגל מחבק אותנו? אמנם ליאור לא זוהה עם קבוצה אבל בכל אחת ששיחק היה סמל, הפך למשהו שזכרו אותו. מכל קבוצה קיבלנו הודעות בנוכחות ובעזרה ובהנצחות ובאמת אנשים טובים שאיתנו עד היום ויהיו לאורך כל הדרך. הוא חסר בכל דקה, זה חור בלב, אנחנו כמו תינוק שלומד ללכת, לומדים ומנסים לעכל מה עבר עלינו”.

מה עבר עליכם השנה?
”להיות שם עבור אמא שלי, הורה שקובר ילד נוגד את כל חוקי הטבע, אנחנו מנסים. אני אמנם איבדתי אח אבל שהשם לא יעמיד אף אחד בניסיון לאבד ילד, אני נשבעתי מעל הקבר שלו לשמור עליה מכל משמר”.

איך היית רוצה שינציחו אותו?
”במכבי הרצליה קראו לקבוצת הילדים על שמו, זה היה מרגש מאוד. בבני יהודה ואנחנו בקשר עם הפועל פ”ת וביתר ירושלים. הבקשה היחידה היא שלא ישכחו את אחי.

שי איסו, חברו של אוראל אבוחצירא ז”ל שנרצח בנובה

איסו מספר: “שנה שעברה אבל מרגיש שנשארנו ב-7.10, ניסינו להנציח מאז בכל דרך אפשרית, הוצאנו חולצות וסטיקרים במשחקים של חיפה. עשינו טורניר לזכרו ולזכר ירין אפרים שהיה איתו”

על הקבר יש סמל של חיפה, מה החיבור המיוחד?
”את החיבור שלו למועדון קשה להגדיר במילים, הוא נולד וגדל עד גיל 11 בטירת הכרמל, אביו לקח אותו למשחקים. כשהיה בתיכון אבא שלו לקה בליבו ונפטר ומאז אוראל לקח את התשוקה עוד קדימה. היינו נוסעים איתו ועם אחיו הקטן דניאל, הוא היה גם איתנו עוד ביאנג בויז נסענו לחו”ל. היינו הולכים כנערים, בתקופות פחות טובות נסענו בטרמפים העיקר כדי לעודד”.

איך החיבור עם הקבוצה?
”הגיעו נציגי הקבוצה ללוויה, אנחנו בקשר עם עמותת היציע הצפוני ועם האוהדים, פועלים למען ההנצחה בין אם זה אולם ההנצחות שעשו במועדון עכשיו. בפעם הראשונה הגענו עם הסטיקר שמנו על הכיסא שאוראל ישב בו ואוהדים התחילו להגיע ולבקש עוד”.

מה יכול לספר עליו באישי?
”הוא עבד כמנהל הבר, הוא תמיד היה הדבק שמחבר אותנו בחבורה מהבית הוא דאג שכולם יגיעו ויהיו מסודרים. גם הוא וגם ירין קודם כל עזרו לפצועים בחפ”ק. הייתי רוצה שיזכרו אותו בעיקר עם החיוך, הוא דאג להרגיע את כולם, גם בבוקר לפני שנסע אמר לאמא הכל בסדר זה ישראל לא עזה”.

שמואל גמזו אביו של איליי גמזו שנפל ב-7.10

“כל יום אתה מתקשה לנשום, אני כבר שנה לא צועד בטדי, המשחק האחרון שהייתי איתו זה בהפועל – בית”ר ב2.10, נסענו עם אחיו הקטן ליאם. למרות שיש לנו מנויים וליאם כל הזמן מבקש ללכת אני מוצא סיבות למה לא, כי קשה לי. את ה-1:6 איתו בברצלונה לא אשכח בחיים”.

“ב-7.10 הוא אכן היה בבית בכלל, היינו בארוחה אצל אמא, הילדים חזרו הביתה ואני לקחתי על עצמי החלטה לא לא לנסוע בשבת. הוא העיר את אחיו ואמו בבוקר והכניס אותם לממ”ד והחל בשיחות עם המ”פ שלו, בוא תיקח אותי אני רוצה לצאת. ב-8:00 הוא בא לקחת אותו כבר, ב-9:00 הייתה שיחת וידאו אחרונה שלי איתו, הם יצאו לברור חייל וקיבלו מינימום ציוד ומשם לשדרות. שם הוא צוות לשישה לוחמים ומפקד בדרך בין יד מרדכי לנתיב העשרה יצא אליהם אחד הרצים שנקלעו לסיטואציה, הם שיפרו עמדות בבטונדות ורם חיון ,אחד הרצים, אמר להם אל תירו, אני אזרח ישראלי”.

“הקצין החליט שאיליי, איתי ומעיין נשארו לשמור עליהם, אחרי 20 דק’, הגיעה חוליית שישה מחבלים, תוך כדי מעיין חטף שני כדורים ואיליי ואיתי חטפו רימונים, אחרי כן נורו והגנו. במהלך הרץ קובי פריינטא חטף צרור. אחרי שאיליי נהרג הגיע מחבל והרג את נעמי שטרית ואז איליי התרומם והרג שני מחבלים ואז כבר הצוות שהיה שם חזר וחיסל את השאר. לאיליי יש התכתבויות ווצאפ שמאוד קשה לי לראות אבל החזה מתפנח כשאתה מסתכל. אמרו לו לא להיות גיבור אבל אמר יש לי מדינה ואני הולך לשמור עליה. יש לאיליי סבא בן 75 שעושה מילואים אבא של אשתי קיבל מצטיין ראש אט”ל, הגיע מגד 890 לתת לו תעודה במיוחד”.

“עשינו לזכרו טורניר כדורגל – בהתחלה רצינו לעשות זאת רק אנחנו כמשפחה, אשתי נכנסה לחנות ספורט ומספרת את הסיפור, המוכר חזר אליה עם בחור שמרים טורנירים, עשינו טורניר עם 12 קבוצות ביום שישי, חברים שלו, משפחה, בסוף מי שניצחו הם חברים שלו ששיחקו איתו בנערים ונוער בעירוני אשדוד. יאמר לזכות סבא שלו ואח של אשתי. היה טורניר מושקע עם שחקני בית”ר ירושלים”.

“איך אני רואה את הכדורגל היום? הייתי אמור להגיע לחיפה ביתר, שנדחה, ושם הבטחתי לליאם שאבוא איתו, אין לי ברירה. זה בשבילו, הוא היחיד שגר איתנו יש לנו עוד ילדים. רציתי להפתיע אותו ולקחת לדורטמונד ריאל אבל זה נופל על האזכרה של איליי אז ויתרנו”.

אחיו של ירון שי ז”ל מספרים

אופיר שי: “מי שלא מכיר יכול להיכנס לסיפורי נוני. מדובר באישות כובשת הכי כריזמטית שהכרתי. מוזיקאי, סטנדאפיסט, יחיד ומיוחד. קצת הזוי שעברה שנה מאז, אנחנו תקועים באותו יום, בשבעה, לא הרבה השתנה. מה שכן השתנה לאו דווקא טוב. אנחנו מקבלים מעטפת חמה מהקהל של הפועל, באים עם החולצות”.

“ללכת למשחקים זה לא אותו דבר בלעדיו, היו דיונים אם נלך לאום אל פאחם אבל לדעתי אין שאלה, אם ירון היה פה הוא היה הולך. כשמפסידים וכשמנצחים מחפשים אותו”.

ליאור שי: כמו כל יום, המון געגוע, אני ממשיל קצת לאיבוד איבר בגוף, יכול להיות שאם מאבדים רגל את הלומד ללכת מחדש אבל זה לא אותו דבר. היום הזה ספציפית הוא מין תזכורת נוספת אבל בגלל שזה שם מסגרת זמנים זה מכניס מימד של אכזבה וכעס על כל מה שלא השתנה, בין אם זה דרג מדיני וצבאי, שהיה ברור לכולנו עוד אז שאין להם מנדט מוסרי להוביל אותנו, הם עדיין פה ואהובינו לא”.

”גם היום מרגישים את החיבוק, אתמול היינו נגד אום אל פאחם ורואים את החולצות ביציע ואנשים שמעולם לא הכרנו שואלים מתי האזכרה, הקהילה עוטפת והחיבור מתעצם. זו הייתה הקהילה שירון היה הכי גאה להשתייך אליה, אז זה נותן לזה נופח נוסף”.

הגיבו ראשונים לכתבה הוספת תגובה