כל השנה, בקיץ ובעיקר בחורף בעיצומה של העונה, אנחנו מתווכחים, רבים, צועקים, שמחים ומתאכזבים והכל התאם לתוצאות של הקבוצה האהודה עלינו. עוד גול בדקה ה-90, עוד אופסייד שנשרק יכולים להפוך ברגע אחד עצב לשמחה.
והכל נראה לנו טרוויאלי, רגיל ונורמלי. זה בדיוק הענין. כל אותם לוחמים שיצאו עם שכפ"צים, קסדות ואפודים ושילמו את המחיר היקר להם מכל עשו את זה כדי שאנחנו נוכל לישון בשקט ולהמשיך לספור את השערים של ארבייטמן ולעשות חישובים מה צריכה הפועל תל אביב לעשות כדי להכריע את גורל האליפות.
זה היום הכי ישראלי שיש, הכי משלנו. זה היום שבו אוהדי מכבי תל אביב והפועל ת"א, אוהדי בית"ר ירושלים והפועל ב"ש - אחד הם. זה היום שבו אנחנו באמת מתייחדים עם האנשים שנתנו לנו את האפשרות לנתח כל מסירה.
 |
| בלעדיהם לא היינו יכולים ליהנות מכדורגל או מספורט בכלל (GettyImages) |
|
אוהדי כדורגל רבים יודעים להודות במהלך כל השנה. אוהדי קבוצות רבות מניפים בכל משחק ליגה שלט עם שם האוהד שנפל בשדה הקרב ומזכירים אותו.
ויש בזה משהו מרגש. משהו אמיתי. רוב הלוחמים שנפלו היו אוהדי כדורגל וכדורסל שפקדו את המגרשים והיוו חלק בלתי נפרד מהקהל, וזה כל יפה שזוכרים לעד.
ביום שכזה, הוויכוחים על מי יותר טוב ומי תנצח במשחק הבא מקבל משמעות כל כך קטנה עד כדי לא רלוונטית, כי בלי אותם מלאכים שנתנו את חייהם, לא היינו יכולים לחיות כאן בשלווה.
הדבר היחיד שמעיב על הענין הזה, הוא שלצערנו זה לא נגמר וספק אם ייגמר פעם, אם כי לכולנו אותה תקווה.
הכתוב הינו טור דעה