הו הא, כלום לא קרה

הקונפטי והפתטי הגיע היום לשיא חדש. בדרך כלל הם חוגגים במתחמים המצומצמים שלהם, אבל הפעם, צריך להודות בהכנעה, הצהובים הצליחו להוציא לרחובות את כל המדינה.

הו הא מה קרה?! ניצחנו את צסק"א. אז מה? מישהו באמת חושב שזה אומר משהו על רמת הכדורסל כאן? היינו ונשארנו שלולית קטנה. גם תרנגול עיוור מוצא גרגר, רק שכאשר התרנגול הוא צהוב הוא גם בטוח שהוא כבש את העולם.

כן כן, צריך לפרגן ואני מפרגן לניצחון של דוד הקטן על גוליית הגדול ממוסקבה. הנה אני אומר את זה בלי להתבלבל: כל הכבוד שמעון מזרחי. אבל בואו נהיה רציניים חברים, זה הרי לא יחזור על עצמו. יש נסים גם בספורט, והפעם הם קרו לנו. אין סיכוי אמיתי שמכבי תל אביב תהפוך לאימפריה בכדורסל האירופי.

מיקי ברקוביץ´ לוגם שמפניה

אז נכון שברקוביץ' ענק, ארואסטי לוחם נועז וברודי מסמל את ההתחדשות הציונית בארץ ציון, אבל בואו נודה על האמת: נכון שהמגן דוד היום הוא צהוב אבל הוא לא שווה הרבה בלי אולסי, ג'ים ולו, האמריקאים שבאו לכאן כדי לחתוך קופון ובטח ישחקו מחר במקום אחר. עוד רגע תשכנעו אותי שאולסי פרי יהודי ואולי גם תתנו לו שם חדש, נניח אלישע בן אברהם...

אישית אני מקווה שמכבי תל אביב, בהצלחה ובכישלון, תתבסס על כדורסלנים משלנו. האמת שאני לא מעלה על דעתי ששמעון מזרחי הציוני יסכים שאת הקבוצה שלו ינהיגו כדורסלנים זרים. דבר אחד בטוח: אם מכבי היא הקבוצה של המדינה, הכוכבים שלה ימשיכו בוודאי להיות ישראלים, יהודים, כאלה שנולדו כאן ומשחקים כאן מילדות.

משה דיין לוחץ את ידו של מוטי ארואסטי

ההמונים שיצאו היום לכיכר הם לא באמת אוהדי כדורסל. מבחינתם כל ניצחון ישראלי, באירוויזיון, במיס יוניברס או במקרה הזה על הפרקט הוא נקמה בגויים והנקמה כמובן מתוקה יותר כאשר היא מושגת נגד האימפריה הדורסנית של הרוסים ימח שמם.

אבל אל תתבלבלו צהובים יקרים: אתם לא הקבוצה של המדינה. הקבוצה של המדינה היא נבחרת ישראל, שלובשת כחול-לבן, והבעלים שלה הם כולנו, אזרחי המדינה, ולא אנשי עסקים פרטיים. אל אל ישראל. מכבי מייצגת את מזרחי, לא אותי.

אז עד כאן הטור שכמובן מעולם לא נכתב על הניצחון הגדול של מכבי. זה גם הזמן להודות בבושה הגדולה – כן כן תחזיקו חזק: גם אני הייתי שם אחרי אותו ניצחון על וארזה בגמר. הייתי בן 17 והייתי אדום בנשמה כבר אז, אבל דהרתי עם העדר, יחד עם המוני בית ישראל לכיכר מלכי ישראל כדי לחגוג את הניצחון הצהוב על האימפריה האדומה.

אלפי אוהדי מכבי ת"א בכיכר

אם הייתי יכול למחוק את הפרט המביך הזה מן הביוגרפיה שלי הייתי עושה זאת. כמעט 40 שנה אחרי מותר להודות גם בחולשות בעיקר כשהן נעשות בהיותך נער צעיר שעדיין לא עמד על דעתו. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיי שבה הרעתי לניצחון צהוב. הייתי קונפטי ופתטי כמו כולם.

הרגשתי לרגע אחד מה זה להיות בצד ההוא. רגע אחרי חזרתי לפינה הקטנה שלי, האדומה והלוזרית, החביבה עליי כל כך. הו הא מה קרה? שום דבר. קורה שטועים בחיים, הרבה יותר חשוב לדעת להבין ולהודות בטעות.