סגרו לי את הפינה

אחת הדרכים שלי להתמודד עם הדכאון של הקיום היומיומי היא על ידי יצירה של טקסים אישיים קבועים. היאוש של תחילת השבוע נעשה ליותר נוח כשכבר ביום ראשון אתה מפנטז על לילות שלישי ורביעי מול ליגת האלופות או על שבת הרחוקה אך המפתה מול הליגה האנגלית.

אחד מרגעי הקסם שלי היה מגיע מדי בוקר של יום חמישי. הרבה לפני שגרוני היה נהנה ממנת הקפאין הראשונה שלו, לפעמים אפילו לפני שהייתי שוטף את פניי, כמו נרקומן הייתי ממהר להכניס הביתה את העיתון.

בחוסר סבלנות משווע הייתי קורע את השקית ומנער את העיתון בחוזקה כדי ש"עכבר העיר" ייפול מבטנו. כמו ילד המחטט בתיק של הוריו שחזרו מחו"ל כדי למצוא את המתנות שלו, הייתי מעביר את הדפים במהירות ובעיניים טרוטות, מדלג על החדשות, על מדור המוזיקה המצוין, על ביקורות הקולנוע ולו רק כדי להגיע אל אותם ארבעה מלבנים להם חיכיתי כל השבוע, "סגור לי את הפינה", פינת הראיונות במדור הספורט של "עכבר העיר".

וואו, הם ראיינו את אבי נמני השבוע, אבל איך לעזאזל? זה הרי ידוע שנמני לא מתראיין מאז שהוא פוטר ממכבי ת"א. אז למה שאת הראיון הראשון הוא ייתן דווקא למקומון? טוב בוא נקרא ונגלה, אבל רגע אולי קודם כל נעיף מבט ביתר התמונות של מרואייני השבוע. יש גם ראיון עם אילן השועל, הוא תמיד מצחיק. אז אולי נקרא עכשיו את נמני ונשאיר את השועל לערב כדי לא לסיים הכל במכה אחת.

או שאולי בעצם להיפך, נתחיל עם השועל ונשאיר את נמני לסוף, כי בסופו של דבר זה הכי מעניין אז צריך לבנות את הסקרנות לאט לאט. אבל בטח בתכל'ס נמני לא אמר כלום בסוף אז אולי בכל זאת נתחיל עם השועל רגע וגם תומר שטיינהאואר התראיין. איך לא חשבו על זה קודם? הוא הרי תמיד היה שחקן צבעוני ומסקרן, בטוח יש לו מה להגיד, טוב אז קודם כל תומר ואחר כך השועל ו... מאוחר מדי, דקה וחצי לאחר מכן כבר הייתי מסיים לקרוא את כל ארבעת הראיונות של השבוע ועכשיו יש לי שבוע שלם לחכות לרגע האושר הבא שלי. טוב צריך להעביר את הזמן, מה עושים? חמישי היום, יש מכבי הערב, אבל לעזאזל אני שונא כדורסל...

"סגור לי את הפינה" הוא לא מדור שהמציא את הגלגל, בסופו של דבר היו שם ארבעה ראיונות עם אנשי ספורט אשר עלו לכותרות בשבוע החולף או לחלופין היו רחוקים מהן כמו שאביגדור ליברמן רחוק מלהכיר בזכותם של הפלשתינים למדינה. אבל גם על נוטריוס ב.י.ג אפשר להגיד שהוא בסך הכל היה ראפר, ההבדל הוא שביגי הגיש את הראפ שלו כמו שאף אחד אחר לא הגיש. וכך גם עירד צפריר, האיש שמאחורי "סגור לי את הפינה" הגיש את הראיונות שלו בצורה שונה לחלוטין מבכל מקום אחר.

אילן השועל. גם הוא הגיע למדור (גיא בן זיו)

אולי יותר נכון לכנות את "סגור לי את הפינה" כמדור שיחות. עירד הצליח לספק עבור קוראיו את האשליה כי יד אדם לא ערכה את הראיון, וזאת על ידי העברת התימלול המלא של השיחה, כולל ה"אהלן, מה המצב?", הסמול-טוק, הבדיחות באמצע והשאלות עליהן סירב המרואיין לענות בתוקף.

לא אחת נחשפו שם סקופים מפתיעים, או ציטוטים מרעישים שיכלו להגיע לכותרות העיתונים, אך הם לא זכו להבלטה מיוחדת. "סגור לי את הפינה" לא רדף אחרי ידיעות אלא רק ביקש להציג את המפגש שבין הכתב למסוקר בצורתו העירומה.

גם כשהמרואיין היה קשה כפרד וסירב לשתף פעולה, התימלול המלא של ההתפתלות היה מצליח להעביר לקורא את הסיפור. ל"סגור לי את הפינה" היה קצב אחר, וייב חיובי, צעיר, מתחכם וגם חצוף כשצריך. אבל אם צריך לבודד את סוד הקסם של המדור הרי שזוהי יכולתו לזקק מאותם כוכבים מפורסמים רגעים קטנים של אנושיות.

כשספורטאי מפורסם, נישא מעם, אשר אנחנו רגילים לראות רק מבעד למסך נאלץ לפתע להתפתל, להסתחבק, להתבדח או אפילו לצאת מכליו הוא לפתע הופך באורח פלא לאדם מן המניין. וככזה הוא מסוגל לעורר אמפתיה ולגרום ללתחושת הזדהות, וזהו לדעתי אחד הצרכים האנושיים החזקים ביותר במרדף הבלתי פוסק אחר המפורסמים, הניסיון הנואש לחדור אל תוך נשמתם ולהבין לליבם. "סגור לי את הפינה" סיפק לנו ארבע הזדמנויות לכך מדי שבוע.

תקשורת ספורט. יש מקום להכל (יניב גונן)

תפקידה של התקשורת המקומית הוא להיכנס לרזולוציות שאליהן העיתונות הכללית לא מגיעה. העיתון המקומי הוא המקום בו אתה יכול לקרוא על המתרחש בבית הספר התיכון שלך, בשכונה שלך או בקבוצת הכדורגל של עירך. רק שם האפסנאי של הקבוצה יכול לקבל את אותה החשיפה כמו יושב הראש.

לא רק ש"סגור לי את הפינה" ענה על הדרישה הבסיסית הזו אלא שהוא הצליח לחולל מיני-מהפכה בגישה הרעננה שהציג. האם "עכבר העיר" הרואה בעצמו כעיתון תרבות מוביל היה מעז לוותר על מדור הקולנוע או הספרות? כמובן שלא. המסקנה העצובה מסגירתו של "סגור לי את הפינה" היא כי בישראל ממשיכים להתעקש על נתק מוחלט בין המושגים "ספורט" ו"תרבות". וזה לדעתי הרבה יותר עצוב מנבחרת כדורגל שכבר 40 שנים לא עשתה חצי דבר.

הכתוב הינו טור דעה