איך נפרדים ממישהו שעדיין אי אפשר להיפרד ממנו? איך נפרדים מאבי כהן, כאשר לכולם ברור שהפרידה היא בלתי נמנעת, אך עדיין הלב ממאן להאמין שאבי כהן איננו. הוא מחובר למכשירי ההנשמה, אך ברור לכל, שעוד מעט אבי כהן יישאר כזכרון, כחוויה ולנצח יהיה בלב.
עבורי ועבור כל ילידי שנות ה-70, אבי כהן הוא מגה סטאר, של טרום עידן יוסי בניון. הוא הליגיונר, בימים בהם לא הבינו בכלל את הקונספט של ליגיונר. שחקן ישראלי בליברפול היה בלתי נתפס, בערך כמו נחיתת אדם על מאדים.
עבורי אבי כהן הוא גם ריח של מסטיק. בשנים ההם, עוד לפני ה"סופר גול", שחקנים היו מונצחים בכרטיסים שהוצמדו למסטיקים. לי היה את הכרטיס של אבי כהן ופשוט סירבתי להיפרד ממנו, לא משנה איזה כרטיס הוצע לי.
 |
| אבי כהן. ריח של מסטיק (אלעד דיין) |
|
| |
אבי כהן עבורי הוא הבחור הרזה עם חולצת מכבי ת"א ועליה הכיתוב "אופנת ברוך", אין יותר נוסטלגי מזה. לפני פייג'יאה ולפני הספונסרים הכבדים, היתה קבוצה כמו מכבי ת"א, עם נותן חסות צנוע וגם שחקנים צנועים.
אבי כהן הוא גם האיש שבשנים האחרונות הקדיש את חייו לטובת רווחת שחקני הכדורגל בישראל, יחד עם האיש שליווה אותו - אריה אלטר. הוא גם הקדיש את חייו לשחקן אחד, תמיר כהן שמו, שהיה מקור גאוותו.
 |
| תמיר כהן. מקור הגאווה (דרור עינב) |
|
| |
הקושי להיפרד ממנו נובע ממי שהיה הוא בחיים: איש של לחימה, על המגרש ומהחוצה לו. פרידה ממנה משמעותה הבנה שכל אדם, עלול להכנע ביום מן הימים לכוחות חזקים ממנו בהרבה.
ועוד מורשת אחת השאיר לי אבי כהן, שאין לה כל קשר לכדורגל אלא להיותי אופנוען. לעולם לא אסע יותר עם קסדה שהיא פחות משלמה ומושלמת, ויתכן שהמורשת הזו של כהן, תציל אופנוענים רבים.
אז איך נפרדים ממישהו שעדיין לא נפרדים ממנו? אולי פשוט לא נפרדים, נשארים עם זכרונות של חיוך צנוע, שער מדהים בליברפול, ופייטר ענק.