נפרדים מאלוף

לפני שנתיים פחות חודשיים, התקשרתי לאבי כהן והצעתי לו: "אבי, יש דרבי בין הפועל למכבי ת"א בגביע המדינה, אולי נעשה שחזור של הדרבי ההוא בגמר, שגילי לנדאו כבש עם היד"? אבי הגיב בלי לחשוב פעמיים: "מחר, בקרית שלום, אני מביא את גילי" ונפגשנו. גילי הסביר לי אחר כך שהם אולי כמו אחים, אבל לעולם הוא לא יסלח על אותו הדרבי.

שני שחקני עבר עצומים הגיעו ביחד, הסתכלו זה לזה בעיניים, לקחו את הכדור והחלו בשחזור של אותו שער מפורסם ב-2:3 של האדומים. והיד רועדת. לא מהתרגשות, אלא מהכיף שהיה לשניים האלה בעיניים. במהלך הכתבה אבי לחש לי: "ראית איך הוא גנב לי את הגביע? עד עכשיו הוא לא מוכן להתנצל. אני לא סולח!". גם האווירה המבודחת באותו בוקר לא מנעה את היריבות של שני החברים הטובים.

אז גילי לנדאו לחש לי באוזן בתגובה: "אבי זה ווינר. לב של זהב, מכביסט אמיתי". במשך חצי שעה אבי התרוצץ על הדשא בקרית שלום כמו ילד שעלה עכשיו מהנוער אל מול עיניהם של עשרות ילדים מעריצים שהסתכלו עליו כשהוא מנסה להוכיח מה שהוכח מזמן.

גילי לנדאו אבי כהן בשחזור. "אבי ווינר, לב של זהב, מכביסט אמיתי" (אור שפונדר)

שנזכרתי באותו יום, הבנתי בדיוק מי היה אבי כהן, ה"פרנץ בקנבאואר" של הכדורגל הישראלי. אגב, היום נגמר בחיבוק גדול של השניים עם "יאללה, בוא נלך להרביץ ארוחת צהריים". זה היה אבי כהן.

כל בית שגדל על הכדורגל הישראלי לא ישכח אותו, האיש ששיחק בליברפול אי שם בשנות ה-80. המכביסט שקרע את הרשת של הפועל בדרבי והניף ידו אל על כאילו הוא יודע שהוא נכנס עכשיו להיסטוריה ויותר מהכל: החיוך הגדול שתמיד היה לו. להיות איתו באותו יום הבהיר לי עד כמה שמחת החיים שלו היתה שמחה ואיזה ווינר גדול הוא היה. אפילו להפסיד לגילי לנדאו בשחזור הוא לא היה מוכן.

אבי כהן בליברפול. כל בית שגדל על הכדורגל הישראלי לא ישכח אותו

"היום כבר לא מייצרים אותם ככה", אמר לי בדמעות בן משפחה שאפילו לא הכיר אותו באופו אישי. ווינר אמיתי, חיוך מאוזן לאוזן ולב גדול. מעטים האנשים שיש להם את הלב הגדול של אבי כהן. ווינר אמיתי, איש משפחה, מנהיג ובן אדם גדול.

הכתוב הינו טור דעה