הנה שוב הענפים האולימפיים מאירים לנו פנים. בכל פעם שהישג כמו זה של שטילוב קורה, קמה צעקה שאלו ענפי הספורט האמיתיים שלנו, שספורט מודדים בתוצאות ושייט והתעמלות הם הלחם והחמאה שלנו, כי שם יש הישגים אמיתיים.
הדברים מודגשים במיוחד כשההישגים באים בחודשים בהם שני ענפי הדגל שלנו, הכדורגל והכדורסל, בהם אנו תולים תקווה נכשלים באופן טוטאלי מהנערים ועד הבוגרים, והפתרון היחיד שאנחנו מצליחים לחשוב עליו זה להחליף מאמנים.
אז לא, להחליף מאמנים זה לא מה שיעזור, בוודאי שלא בנבחרות הבוגרות, שהן בסך הכל חלון הראווה של הספורט אך לא מקור הבעיות. האם יכול להיות שהבעיה היא, חלילה, בכדורגלנים ובכדורסלנים עצמם, שלא מקדישים את כל כולם לענף שלהם ומתייחסים בזלזול וברשלנות למקצוע ולקהל שהעלה אותם לראש סדר היום?
הרי הספורטאים האולימפיים, ובראשם אלוף אירופה, שחר צוברי, סגן אלוף העולם נמרוד משיח, ומדליסט הארד הטרי אלכס שטילוב, מתמסרים באופן מוחלט מגיל קטן, ובמקרה והם לא עושים כך, שיטות האימון האינטנסיביות שמנחילים המאמנים ומשטרי התזונה הקפדניים דואגים לשמור אותם בתלם.
 |
| נמרוד משיח. עוד מקור לגאווה (אמיר לוי) |
|
אז חוץ מאשר גאווה לאומית, המדליה הזו ביחד עם קודמותיה השנה בענפים ה"זוטרים" מבהירה לנו עד כמה הענפים שאנחנו באמת מחשיבים ומתקצבים ומתייחסים אליהם ברצינות, מזלזלים בנו ומאכזבים אותנו כאשר השיא היה בקיץ האחרון.
אז אם רוצים לתקן משהו, צריך להתמקד בגילאים הרכים ולצמוח משם. הרי כשרונות גדולים יש לנו במסגרות הצעירות, אבל האימונים מתנהלים בשכונתיות, הליגות מסורבלות ומכבידות אחת על השניה. כדי שיום אחד נוכל לחלום על הישגים דומים, אפילו עליה למונדיאל או ליורו, כדאי להעיף מבט לעבר המחויבות של הספורטאים האולימפיים וללמוד ממנה, כי רק דרכה נוכל לקוות לעתיד טוב יותר.
 |
| נבחרת ישראל. יודעים מה עשיתם בקיץ האחרון (רויטרס) |
|
הכתוב הינו טור דעה