העוני והאהדה לברדה: סיפורו של ניצול שואה

יעקב פרידמן לא זוכר יותר מדי את פרוץ מלחמת העולם השנייה. כשהיה בן חמש וחצי בלבד פרצו הנאצים לפולין והפרו את השלווה של משפחתו הקטנה, שהתגוררה בעיירה ביאלוסטוצ'ק הנמצאת בחלק המזרחי של המדינה, סמוך לגבול עם בלארוס ואוקראינה.

יעקב נולד בשנת 1934 לאבא יצחק ולאמא גלה, אח קטן למרים. ילדותו בעיירה הפסטורלית לא סימנה את הבאות לפלישה של הגרמנים, שקטעה את התמימות שלו ושל אחותו והפכו את חייו הצעירים למלחמת הישרדות אחת גדולה. "אבא שלי שמע על הפלישה של הגרמנים ואמר לנו שאנחנו צריכים לעבור מפה אבל זה קרה מאוחר מדי מבחינתו", נזכר פרידמן (כיום בן 80) באחד הימים הקשים בחייו, "יום אחד נשמעה דפיקה בדלת ולקחו את אבא שלי לצבא. משם הוא כבר לא חזר ואני כבר לא ממש זוכר אותו".

בעקבות ההמלצה של אביו, החליטה האם לקחת את ילדיה הקטנים ולחפש מקום מסתור מהצורר הנאצי. "ברחנו לכיוון רוסיה כי אחרת גם אנחנו היינו מתים. לא היה לנו אוכל, לא היו לנו בגדים והיינו אוכלים בקושי חתיכת לחם בלילה כדי שאף אחד לא יראה, אחרת היו הורגים אותנו".

סימני המלחמה והשאיפה לשרוד השכיחה מפרידמן פרטים רבים כמו מקום המסתור המרכזי של משפחתו בתקופת המלחמה. "אני לא בדיוק זוכר את המקום המדויק שבו הסתתרנו, אבל אני יודע שזה היה בשטח של רוסיה הגדולה", אמר.

"היינו גונבים לחם בלי שאף אחד יראה, אנשים אכלו חתולים"
"כל יום היינו גונבים חתיכת לחם בלי שאף אחד יראה והיינו חיים בלי חשמל ובלי גז. בעיקר ברחוב ולפעמים היינו מסתתרים באוהלים והיה קר מאוד. יותר גרוע מזה לא יכול להיות", נזכר יעקב בכאב, "בתקופה הזו הייתי ילד בן 7-8".

יעקב פרידמן עם תמונה של אביו

פרידמן המשיך לגולל את הזוועה: "אנשים אכלו חתולים וכלבים ברחוב כי כשאתה רעב, כבר לא אכפת לך מה אתה עושה. אמא שלי תמיד הייתה דואגת לנו כי היינו ילדים קטנים ולא יכולנו להסתדר בעצמנו, בלי הדמות של אבא היה לנו קשה מאוד".

במדינה קפואה כמו רוסיה, שסובלת ברוב ימות השנה מטמפרטורות שיורדות מתחת לאפס מעלות, מחסור בקורת גג הוא משמעותי פי כמה וכמה. "ראיתי ילדים ומבוגרים קופאים לנו מול העיניים וזה היה מאוד קשה לילד בגילי להשלים עם הדברים הללו. היינו נודדים ממקום אחד לשני ולא היה לנו כלום. רק מי שהיה בעל מקצוע כלשהו, בעיקר סנדלרים, היה מקבלים אוכל".

אחרי ששרדו את השואה, גלה, מרים ויעקב הקטן החליטו לעזוב את רוסיה, להגשים את החלום הציוני ולעלות למדינת ישראל, אבל גם כאן הם לא ליקקו דבש בשנים הראשונות. "עלינו בשנת 1949, גרנו בהתחלה באוהל והתחלתי ללמוד עברית בחדר קטן בלי אמצעים".

המעבר לברזיל וחגיגות הגביע העולמי שגרמו לו להתאהב בכדורגל
פרידמן ממשיך את סיפורו המרתק: "שנתיים אחרי שעלינו ארצה קיבלנו דירה ברמת עמידר, סיימתי לימודים והתגייסתי לצה"ל. אחרי שירות של שנתיים וחצי התחתנתי, אבל ההורים של אשתי החליטו להגר לברזיל כי לא הייתה להם עבודה. נוצר מצב שגרנו שם 14 שנה".

האהבה של יעקב לכדורגל החלה למעשה בארץ הסמבה ואיך אפשר שלא? הרי באותם שנים נחשבה ה'סלסאו' לנבחרת הטובה ביותר בעולם. עם שלוש זכיות בארבעה מונדיאלים, נכנסו פלה וחבריו ללב התושבים ולא קשה לנחש מי היה השחקן הנערץ ביותר על יעקב.

"את פלה ראיתי מקרוב אחרי הזכייה של ברזיל במונדיאל 1970", נזכר בהתרגשות, "הכוכב, יחד עם גארינצ'ה ושאר השחקנים הגדולים של אותה תקופה, עשו הקפת ניצחון עם הגביע באוטובוס ברחבי ריו דה ז'נרו ואני זוכר שהייתה התרגשות אדירה לראות את כולם".

שלוש שנים לאחר מכן, החליט יעקב, ביחד עם אשתו ושני ילדיהם שנולדו בברזיל, להעתיק את חייהם לישראל. "התיישבנו בדימונה, ולאחר מספר שנים עברנו לבאר שבע וראיתי בטלוויזיה את הקבוצה שזכתה באליפויות באמצע שנות השבעים. אני לא כל כך זוכר את החגיגות", סיפר פרידמן.

"הייתי כמה פעמים בוסרמיל ואני רואה את המשחקים בטלוויזיה"
"מאז שאני גר בבאר שבע אני עוקב בדריכות אחר הקבוצה ואני לא מתכוון לעזוב אותה כי אין כמוה. יש לנו השנה קבוצה טובה מאוד ואני מאוד אוהב את אליניב ברדה ואת גליינור פלט".

הקפטן הבאר שבעי, שהגיע לבקר את פרידמן, גרם להתרגשות רבה בקרב משפחתו, בעיקר אצל חתנו שמחזיק במנוי לוסרמיל: "אני אוהב את העובדה שהוא מתעצבן כל פעם שעושים עליו עבירות כי זה מראה שאכפת לו".

ברדה ופרידמן. גרם להתרגשות רבה

בהתייחס לקבוצה שנבנתה השנה בבירת הנגב אמר פרידמן: "למרות שאנחנו במקום השני, הולך פחות טוב בזמן האחרון כי יש הרבה פציעות. הייתי כמה פעמים בוסרמיל אבל את רוב המשחקים אני רואה בטלוויזיה כי קשה לי ללכת".

לפני 18 שנה חלה פרידמן בסרטן, ומאז נאבק במחלה באמצעות טיפולים וניתוחים שונים שהצילו את חייו לא פעם אחת. התקווה הגדולה שלו להישאר בריא, אבל הסיוטים מתקופת המלחמה והשואה של העם היהודי ממשיכים לרדוף אותו גם בארוחות משפחתיות.

"כשאני רואה שרוצים לזרוק לחם, אני אומר למשפחה שלי לא לזרוק ולהשאיר ליום שאחרי. אני נזכר בתקופה שלא היה לנו ולכן אסור לזרוק לחם", מוסיף פרידמן ואומר לסיום: "אין כמו מדינת ישראל ואנחנו צריכים לשמור עליה ולזכור את העבר".